את ההתמקדות מצא פרופסור יוג'ין ג'נדלין, יהודי אמריקאי,
תוך כדי מחקר שניסה לבדוק מה משפיע על טיפול פסיכו-תרפי והופך אותו למוצלח.
הוא ניסה לבדוק האם הצלחת הטיפול קשורה למטפלים מסוימים,
אבל להפתעתו גילה שההבדל קשור דווקא למשהו שעושים מטופלים מסוימים בזמן המפגש.
החוקרים שמו לב לשני סוגי תגובות אצל המטופלים:
מטופלים שדיברו בצורה ברורה, רציפה וחד גונית, שבעצם במשך כל השיחה "דיברו מהראש".
ומטופלים שבשלב מסוים האטו את דיבורם, והתאמצו למצוא את המילים כדי לתאר משהו שהרגישו באותו הרגע.
הם חוו את הנושא עליו דיברו, והיו מודעים לתחושות שלהם באותו הזמן.
"זה ממש יושב לי פה בחזה..", "מממ… לא יודע למה אבל זה ממש מעיק עלי… אני מרגיש שזה חונק אותי…"
לאותם מטופלים הייתה מודעות מסוימת לגבי משהו שקורה בגוף שלהם, שהם התקשו לתאר.
מטופלים מבסוג הראשון לא התקדמו בטיפול, לעומת מטופלים מהסוג השני שהתקדמו והצליחו ליצור שינוי.
ג'נדלין זיהה שישה שלבים בתהליך הפניית תשומת הלב פנימה, ונוכחות בחוויה העכשווית, אצל אותם מטופלים.
הוא פיתח את השלבים לשיטה שקרא לה התמקדות (focusing).
במהרה הפכה התמקדות "משיטה לשיפור טיפול פסיכולוגי" בלבד, לטכניקה לעזרה עצמית שיכולה להחליף טיפול פסיכולוגי.