היא הגיעה אלי, כשהיא כל כך רוצה להיכנס להריון, אבל כל כך מפחדת מההריון.
יש לה שני ילדים, הקטן כבר בן חמש, והיא לא יכולה לחשוב על עוד הריון.
היא סיפרה שבהריון, היא מרגישה כל כך רע, שהיא פשוט שוכבת כל היום במיטה, חסרת אונים.
היא לא יכולה אפילו להסיח את הדעת מזה לשניה, היא לא יכולה לחשוב על דברים אחרים ובטח שלא לעשות דברים אחרים, ואין מה לדבר על לחייך לאנשים שמסביבה. היא רוצה רק לישון, ככה היא בורחת מההרגשה הרעה הזאת. הלוואי והייתי יכולה לישון כל היום עד שזה יסתיים, היא אמרה. זו חוויה קשה מאוד, נוראית, אני לא מסוגלת להיזכר בזה.
אחרי שהקשבתי לה, ניגשנו לטיפול. ביקשתי ממנה שתיקח בד מערימת הבדים, שמייצג את הקושי שלה. הבד הנבחר היה בצבע שחור. אח"כ ביקשתי ממנה שתיקח בד שמייצג את התקווה, היא בחרה בד בצבע כתום.
ביקשתי שתפרוס אותם על הרצפה לפי ההרגשה. אחרי שהם נפרסו על הרצפה, ביקשתי ממנה להביט על התמונה שהבדים יצרו. שאלתי אותה, איך היא מרגישה עם הקושי כשהיא מסתכלת עליו מבחוץ?
היא התבוננה, נשמה עמוק וענתה: חונק, כובל, כמו רשת של ציידים. כאילו כל הדברים הטובים הם מחוץ למציאות שלי. כלומר, בשכל אני מבינה שיש הרבה דברים טובים, אבל התחושה הפנימית היא, שאין שום דבר טוב. אני מרגישה שאם אני אהיה בתוך השחור הזה, אני לא אהיה מסוגלת להכיל כלום, לא את עצמי ולא שום דבר.
ואיך נראה לך הבד הכתום? שאלתי. אני רוצה להגיע אליו. יש שם חדוות חיים, שמחה, צבע, משהו מעורר, נוכח, נרגש, הצבע הזה מפעיל את כל הרגשות של אהבה, של שלמות.
אבל אני לא רוצה לעבור דרך השחור, כדי להגיע לשם. היא אמרה.
יש דרך עוקפת? שאלתי אותה. זה מרגיש לי, כמו חלום שחשבתי שיהיה, וכבר הבנתי שזה לא יהיה. היא ענתה. אבל יש לי תקוה שהשחור לא יהיה מאיים כל כך, שיתבהר קצת, או שיהיה גשר שאנ י אוכל לעבור מעליו, שאני אוכל להיות במקום קצת יותר גבוה, שאני אצליח לנשום. ומצד שני, אני מפחדת שהתקווה הזאת גם תתנפץ, ואז אני אהיה בדיוק באותו מקום שהייתי – בשחור שאני לא מסוגלת להיות בו. היא נשמה עמוק ונאנחה.
את מוכנה עכשיו לדרוך בתוך השחור? שאלתי.
כן, היא ענתה. נשמה נשימה גדולה ועמוקה ונעמדה על הבד השחור.
איך זה מרגיש שם? שאלתי. יש פה משהו מאוד מאוד פיזי וכבד שמחזיק אותי. אני שבויה שלו, אני לכודה שם. זאת תחושה נוראית, היא הוסיפה. אין לי מקום לברוח אליו, אני לבד עם ההרגשה הזאת, אף אחד לא מבין אותי, היא נאנחה ודמעות החלו לזלוג מעייניה.
את צודקת, אמרתי לה. זאת הרגשה קשה מאוד. תראי אם את יכולה רק לנשום עם זה, רק לקבל עכשיו את המקום הזה. לא לנסות לברוח, לא להזיז הצידה, לא להתעלם, רק לתת לכאב הזה להיות שם, ולנשום איתו.
הדמעות המשיכו לזלוג, היא נשמה והתייפחה. לאט לאט היא נרגעה, פקחה את העיניים והסתכלה עלי, זה נרגע, היא אמרה. הפחד נרגע. אני מרגישה שיש לי עכשיו יותר כוח להיות פה, בתוך השחור.
תעברי לבד הכתום, ביקשתי ממנה. איך זה מרגיש? אני לא מצליחה להיות בתוך זה, היא ענתה. אני מרגישה שקווים של דאגה עדיין נמצאים פה. זה לא כמו לידה ראשונה.
כשהראשון נולד, הייתה הרגשה של שמחה עצומה! הכל מסביב היה שלם, מחבק.
בעלי, ההורים, החברים, השכנים, כולם היו שם בשבילי. היום זה משהו אחר, יש כל כך הרבה בדידות. גם האחריות שהייתה שם, הייתה טובה, לא הייתה כל כך כבדה כמו היום. זה לא היה עול חיצוני, זה היה משהו פנימי, זורם, שמח. היום יש כל כך הרבה דאגות, יש את הקושי של היום יום, כל כך הרבה אחריות, ותמיד שהכול יהיה כמו שצריך, זה כבד..
תנשמי את הכתום של אחרי הלידה הראשונה, אמרתי לה. הוא היה והוא יחזור, את תגלי אותו. תני לו להיות בתוכך, להתפשט כמה שהוא רוצה. תרגישי אותו בגוף, ותנשמי אותו עמוק לתוכך.
היא עצמה את העיניים ונשמה. נעצרה לרגע, ושוב נשמה. אני מתרגשת, היא אמרה, זה מרגיש אמיתי, זה באמת יכול להיות. דמעות ביצבצו בזווית עייניה. הפעם היו אלה דמעות של שמחה.
*חלק מתוך תהליך של אישה אמיצה בדרך להריון המיוחל.