אמרתי לו שזה לא יפה, להיכנס ככה מהדלת האחורית…

פסח ולחץ,

זה חייב לבוא ביחד?!

האמת, לא יודעת…..

(שווה קריאה עד הסוף, בסוף יש מתנה..)

 

חשבתי שזהו,

אחרי 21 שנה

שאני עושה פסח בבית שלי

כבר התרגלתי..

אני כבר יודעת איך טוב לי להתארגן,

למדתי מה נכון לי,

וזהו אין לחץ..

 

אבל טעיתי..

גם השנה הוא הגיע,

נכנס מהדלת האחורית..

בהתחלה הוא הפתיע אותי,

אחר כך הוא פשוט התנחל…

 

מי שכבר מכירה אותי יודעת

שאני לא טירונית במודעות עצמית,

די מהר זיהיתי שהוא הגיע,

וניסיתי להסביר לו שזה לא כל כך יפה

להיכנס מהדלת האחורית ככה..

הוא לא הקשיב..

וזהו, הגוף התחיל לכאוב

הרגשתי שאני לא מרוכזת,

הרשימות עשו לי שחור בעיניים,

כל פעם צצה עוד משימה משום מקום…

הרגשתי שאני פשוט נחנקת…

 

היו לי הרבה דברים חכמים להגיד עצמי:

תחליטי על מה את מוותרת,

תעבירי אחריות,

תשחררי מה שלא חייבים עכשיו,

תתרכזי כל פעם רק במשימה אחת,

תעבדי פחות בעסק,

תעשי מה שאת אוהבת,

תקשיבי לרצון הפנימי..

 

וגם עשיתי את כל הדברים החכמים..

וכל פעם היתה הקלה זמנית..

אבל אז, שוב הלחץ חזר

ללחוש לי באוזן:

את בלגניסטית..

את לא מצליחה להתמיד..

אי אפשר לסמוך עלייך..

את לא אחראית..

את כזאת מסובכת..

את כזאת כבדה..

ועוד כהנה וכהנה מילות עידוד..

 

הבנתי שיש פה בפנים

מקום שלא מוכן להרפות,

אבל באמת הוא לא רוצה סתם לשגע אותי,

הוא רוצה להגיד לי משהו אחר…

אז הסתכלתי לו עמוק בעיניים,

וראיתי בפנים את המצוקה,

את הפחד,

הפחד שיכעסו עליי,

שיאשימו אותי,

שיגידו שאני לא בסדר..

ולכן הלחץ כל הזמן מנסה לדחוף אותי

להיות יותר טובה…

אבל מה שקורה, זה שהוא בעצם כועס עלי…

זה לא יאמן!

מרוב שאני רוצה להרגיש טוב,

אני כועסת על עצמי, שאני לא טובה..

אבל באמת כל מה שאני רוצה

זה להרגיש טובה!

 

אז מה עושים?! מה הפתרון?!

את הפתרון הזה כבר הבנתי מזמן,

וכל פעם זה קסם,

איך אני שוכחת את זה,

ואיך זה עובד כשאני נזכרת בזה..

 

הפתרון הוא, לא לחפש את זה בחוץ…

אלא לתת את זה לעצמי מבפנים,

להתבונן פנימה,

ולהרגיש את הקושי..

לחבק אותי,

ולהגיד לעצמי

כמה אני טובה,

כמה אני רוצה,

כמה אני משתדלת,

כמה אני מנסה,

וגם אם אני עובדת בקצב אחר,

ווגם אם אני זקוקה לעצור,

ולתת זמן לעצמי בתוך המירוץ,

וגם אם אני לא מספיקה מה שתכננתי,

וגם עם כל התכנון משתנה…..

הכל בסדר!

אני בסדר,

אני טובה איך שאני!

 

אז חיבקתי את עצמי חזק,

הסתכלתי לעצמי בעיניים,

במבט אוהב וחומל,

ואמרתי לזאת ששם בפנים,

את אלופה!

את מדהימה!

ואני איתך כל הזמן לאורך כל הדרך!

וואו! כמה שזה מרגיע,

כמה שזה נותן כוחות לעשות ממקום אחר…

לא מתוך לחץ…….

אלא מתוך בחירה, רצון, חשק!