האמת שנשארתי פעורת פה, כשמעתי את הסיפור של אתי (שם בדוי).
אני מתכוונת לסיפור שהגוף שלה סיפר.
מה זאת אומרת, הסיפור שהגוף שלה סיפר?
מה, הגוף יודע לדבר?!
האמת שכן, הגוף שלנו יודע לדבר.
השאלה היא, האם אנחנו יודעות להקשיב לו…
אתי התחתנה בגיל 25. מכיוון שהיו לה הרבה גלי חום, היא הלכה להיבדק. גילו שיש לה שחלות פוליציסטיות, ובשביל שהיא תוכל להיכנס להריון היא תצטרך לקחת תרופה. למרבה הפלא עוד לפני שהיא התחילה לקחת את התרופה שנרשמה לה, היא נכנסה להריון טבעי.
רק שלוש שנים אחרי הלידה היא קיבלה שוב מחזור, שהיה מאוד חלש ולא סדיר.
לאט לאט הוא נחלש יותר ויותר, ובשנתיים האחרונות היא בכלל לא מקבלת מחזור.
הרופאים אמרו לאתי שהיא לא תוכל להיכנס שוב להריון.
אתי ניסתה כל מיני טיפולים ושום דבר לא באמת עזר.
אתי הגיעה אלי כדי להקשיב לגוף שלה, להבין מה תקוע שם.
אני מתכוונת לסיפור שהגוף שלה סיפר.
מה זאת אומרת, הסיפור שהגוף שלה סיפר?
מה, הגוף יודע לדבר?!
האמת שכן, הגוף שלנו יודע לדבר.
השאלה היא, האם אנחנו יודעות להקשיב לו…
אתי התחתנה בגיל 25. מכיוון שהיו לה הרבה גלי חום, היא הלכה להיבדק. גילו שיש לה שחלות פוליציסטיות, ובשביל שהיא תוכל להיכנס להריון היא תצטרך לקחת תרופה. למרבה הפלא עוד לפני שהיא התחילה לקחת את התרופה שנרשמה לה, היא נכנסה להריון טבעי.
רק שלוש שנים אחרי הלידה היא קיבלה שוב מחזור, שהיה מאוד חלש ולא סדיר.
לאט לאט הוא נחלש יותר ויותר, ובשנתיים האחרונות היא בכלל לא מקבלת מחזור.
הרופאים אמרו לאתי שהיא לא תוכל להיכנס שוב להריון.
אתי ניסתה כל מיני טיפולים ושום דבר לא באמת עזר.
אתי הגיעה אלי כדי להקשיב לגוף שלה, להבין מה תקוע שם.
היא סיפרה לי שהצד הגברי שלה מאוד חזק, ושהיא התחילה לנסות להתקרב לצד הנשי שלה, לנשיות שלה, אבל זה מרגיש לה, עוד כל כך רחוק. היא לא יודעת איך להתקרב לזה בכלל.
אמרתי לה, שבמקרים שאנחנו מרגישות תקועות, שההבנה שלנו הגיעה לקצה שלה, כדאי לנו להקשיב לגוף שלנו, שם נמצאת תת ההכרה שלנו, שם נמצאים הרגשות העמוקים שלנו, שם נמצאת התשובה, ומשם גם נוכל לשחרר את התקיעות, בע'ה.
אמרתי לה, שבמקרים שאנחנו מרגישות תקועות, שההבנה שלנו הגיעה לקצה שלה, כדאי לנו להקשיב לגוף שלנו, שם נמצאת תת ההכרה שלנו, שם נמצאים הרגשות העמוקים שלנו, שם נמצאת התשובה, ומשם גם נוכל לשחרר את התקיעות, בע'ה.
היא הקשיבה והנהנה בהסכמה.
התחלנו לנשום ביחד כמה נשימות עמוקות, ושאלתי אותה אם זה בסדר להאט עכשיו את הקצב של הגוף. המשכנו בהרפיה קצרה, ואז הזמנתי אותה להתבונן פנימה בעדינות, אל תוך הגוף שלה, ולאט לאט לנסות לראות מה יש שם בפנים עכשיו, שמבקש את תשומת ליבה.
המתנתי, היה שקט.
היא נשמה, ואז התחילה לספר על גיל 18: זה היה בחתונה של אחותי, הרגשתי שם כמו נסיכה, היא סיפרה, הייתי יפה, זקופה, עם גב ישר, ראש למעלה, הרגשתי טוב עם עצמי, ואהבתי את איך שנראיתי.
זאת הפעם האחרונה שאני זוכרת שאהבתי את הנשיות שלי. אחר כך נכנסתי ללמוד בסמינר, והתחלתי לעלות במשקל. דיברו איתנו שם על צניעות, וכמה זה חשוב שלא יראו את הגוף שלנו. אמרו לנו שממש צריך לטשטש את המתאר של הגוף, שלא יראו אותו בכלל. צריך ללכת עם בגדים רחבים, להחביא את הגוף. אני זוכרת שאפילו היה ממש שינוי באיך שהלכתי, התחלתי ללכת עם גב כפוף. הבנתי שאם אני רוצה להיות צנועה, אסור לי להיות נשית. כל כך רציתי להיות בסדר, וגם רציתי להיות מקובלת, אז עשיתי מה שצריך.
ובלי להבין, לאט לאט, הפכתי להיות גברית..
איפה התחושה של כל זה מתרכזת בגוף? שאלתי אותה.
ברחם, היא ענתה. יש שם חלל ריק, בלי חיים, בלי דם.
איך זה מרגיש שם? שאלתי.
כל כך לבד, היא ענתה, והדמעות זלגו על לחייה.
תני לזה לבוא, אמרתי לה, הכאב הזה היה שם הרבה זמן לבד, זה טוב לו עכשיו לבכות.
הוא רוצה להיות חלק ממני, חלק מהחיים שלי. היא אמרה והדמעות המשיכו לזלוג.
יש שם הרבה בלבול, היא המשיכה, הרחם הוא זכר או נקבה? הוא נשי או גברי?
היא עצרה פתאום, היה שקט, ואז היא אמרה, לכולנו יש גם צדדים גבריים וגם צדדים נשיים, אבל אני רוצה להגיד לרחם, שמותר לו להיות עכשיו יותר נשי, הוא אהוב ומקובל גם כשהוא נשי, הוא כבר לא צריך להיות גברי. מותר להיות נשי, וזה לא סותר את הצניעות.
איך הרחם מרגיש עכשיו? שאלתי אותה.
הוא כאילו התיישר, הזדקף, טוב לו עכשיו. הוא רוצה להיות יותר נשי, הוא רוצה שיהיה בו דם, שיהיו בו חיים.
הוא רוצה שאני אתייחס אליו יותר, שאני אחשוב עליו דברים טובים שאני אדבר איתו, שאני אוהב אותו, אפילו שאני אתן לו עיסוי לפעמים.
יקח לו כנראה זמן לבנות בתוכו משהו חדש, אבל זה אפשרי!
אני רוצה! אני יכולה להיות שוב הנסיכה שהייתי! אפילו יותר מזה, עכשיו אני יכולה להיות מלכה!
חלק מתהליך טיפולי של אישה אמיצה, בשיטת "התמקדות"
(פורסם בעלון "פנימה")
התחלנו לנשום ביחד כמה נשימות עמוקות, ושאלתי אותה אם זה בסדר להאט עכשיו את הקצב של הגוף. המשכנו בהרפיה קצרה, ואז הזמנתי אותה להתבונן פנימה בעדינות, אל תוך הגוף שלה, ולאט לאט לנסות לראות מה יש שם בפנים עכשיו, שמבקש את תשומת ליבה.
המתנתי, היה שקט.
היא נשמה, ואז התחילה לספר על גיל 18: זה היה בחתונה של אחותי, הרגשתי שם כמו נסיכה, היא סיפרה, הייתי יפה, זקופה, עם גב ישר, ראש למעלה, הרגשתי טוב עם עצמי, ואהבתי את איך שנראיתי.
זאת הפעם האחרונה שאני זוכרת שאהבתי את הנשיות שלי. אחר כך נכנסתי ללמוד בסמינר, והתחלתי לעלות במשקל. דיברו איתנו שם על צניעות, וכמה זה חשוב שלא יראו את הגוף שלנו. אמרו לנו שממש צריך לטשטש את המתאר של הגוף, שלא יראו אותו בכלל. צריך ללכת עם בגדים רחבים, להחביא את הגוף. אני זוכרת שאפילו היה ממש שינוי באיך שהלכתי, התחלתי ללכת עם גב כפוף. הבנתי שאם אני רוצה להיות צנועה, אסור לי להיות נשית. כל כך רציתי להיות בסדר, וגם רציתי להיות מקובלת, אז עשיתי מה שצריך.
ובלי להבין, לאט לאט, הפכתי להיות גברית..
איפה התחושה של כל זה מתרכזת בגוף? שאלתי אותה.
ברחם, היא ענתה. יש שם חלל ריק, בלי חיים, בלי דם.
איך זה מרגיש שם? שאלתי.
כל כך לבד, היא ענתה, והדמעות זלגו על לחייה.
תני לזה לבוא, אמרתי לה, הכאב הזה היה שם הרבה זמן לבד, זה טוב לו עכשיו לבכות.
הוא רוצה להיות חלק ממני, חלק מהחיים שלי. היא אמרה והדמעות המשיכו לזלוג.
יש שם הרבה בלבול, היא המשיכה, הרחם הוא זכר או נקבה? הוא נשי או גברי?
היא עצרה פתאום, היה שקט, ואז היא אמרה, לכולנו יש גם צדדים גבריים וגם צדדים נשיים, אבל אני רוצה להגיד לרחם, שמותר לו להיות עכשיו יותר נשי, הוא אהוב ומקובל גם כשהוא נשי, הוא כבר לא צריך להיות גברי. מותר להיות נשי, וזה לא סותר את הצניעות.
איך הרחם מרגיש עכשיו? שאלתי אותה.
הוא כאילו התיישר, הזדקף, טוב לו עכשיו. הוא רוצה להיות יותר נשי, הוא רוצה שיהיה בו דם, שיהיו בו חיים.
הוא רוצה שאני אתייחס אליו יותר, שאני אחשוב עליו דברים טובים שאני אדבר איתו, שאני אוהב אותו, אפילו שאני אתן לו עיסוי לפעמים.
יקח לו כנראה זמן לבנות בתוכו משהו חדש, אבל זה אפשרי!
אני רוצה! אני יכולה להיות שוב הנסיכה שהייתי! אפילו יותר מזה, עכשיו אני יכולה להיות מלכה!
חלק מתהליך טיפולי של אישה אמיצה, בשיטת "התמקדות"
(פורסם בעלון "פנימה")