הכל התחיל בשלל הלקים של הבת שלי..
לשים לק?! אני?! מה פתאום!
זה לא שייך, זה לא אני..
אולי בכל זאת?…
ואז היא טסה לשנת שליחות בתיאלנד
והייתה צריכה לפנות את החדר שלה..
אמא, קחי את הלקים האלה,
תשימי למעין לפני שבת.
(ממש.. נראה לך שאני אשים לה..)
טוב, אז הלקים היו מונחים לי בשקית בחדר,
מדי פעם אני מסתכלת עליהם
והם מסתכלים עלי בחזרה..
טוב, אולי רק ברגליים?
שם אף אחד לא יראה,
כי אני הולכת עם סנדלים ונעליים סגורות כל הזמן..
יאללה, אני חייבת לנסות!
אז איזה צבע?
משהו עדין?
לא! אם כבר, משהו בולט (הרי רק אני רואה…)
שמתי! מגניב!
הכי כיף,
זה שכל פעם שאני מורידה גרביים,
פתאום אני מגלה את החידוש הזה,
על הרגליים שלי,
פתאום אני מתמלאת בצחוק, שמחה,
באנרגיות של טיפש עשרה!
אז למה אני מספרת לך את זה??
לפעמים איזה רצון מתעורר בנו,
משהו קטן,
איזה רטן במעמקי הבטן.. (פו הדב מפורש)
אולי הוא אפילו לא ברור, לא מוגדר…
בדרך כלל אנחנו מתעלמות מרטן כזה…
איזה רחש בלתי מוסבר..
שלא יפריע,
שלא יפר את השגרה,
את המוסכם, את הידוע והברור…
אבל בדרך כלל הוא לא משתכנע
ולא עובר דירה למישהי אחרת…
וזה לא סתם,
כי הוא בעצם שליח,
שליח של ה' יתברך,
לגלות לי משהו חדש על עצמי,
לברר את הרצון הקטן/גדול הזה שה' שם בתוכי
כדי להצמיח אותי למקומות חדשים ונפלאים,
כדי להתחבר לאני האמיתי שלי,
זה שרוצה ושמח ברצון שלו,
ולא זה שחייב ולפעמים גם נחנק..
כי הרצון הזה בא להוציא
את כוחותי המיוחדים החוצה,
לתת מהם לעולם!
זה לא קל,
זה דורש אומץ והתמסרות
אבל זה כל כך אמיתי ומשמח!
