בחרתי להגיד לבת שלי – לא!
ודווקא עשיתי את זה ממקום מאוד מושכל..
הסברתי לה בעדינות, כמה זה לטובתה..
חיבקתי אותה, נישקתי אותה..
הבנתי את התסכול שלה,
את האכזבה שלה…
אבל בפנים, זה מאוד כאב לי…
הילדה הקטנה שבי,
הרגישה שוב נטושה…
איך את יכולה לעשות לה את זה?!
היא שאלה אותי, מכווצת ובוכה..
אז כמובן שביקשתי ממנה סליחה,
שהייתי חייבת להתנהג ככה,
ושבגללי שוב היא מרגישה נטושה…
אבל זאת הדרך הנכונה…
וישר חשבתי על כל הפעמים,
שאומרים לי – לא..
וגם על הקושי שלי, להגיד לא..
גם לבעלי…
גם במיניות…
ועל הפחד לאכזב, להתאכזב…
לנטוש, להינטש…
ושבאמת מתחת לכל הקשיים, הפחדים,
בזוגיות, במיניות, בחיים..
יושבים עניינים הרבה יותר עמוקים,
הרבה יותר מהותיים…