אתמול הגיעה אלינו שרית לפידות,
שסיפרה לנו על הנשמה הגדולה,
של ביתה תפארת, שנרצחה במסיבה ברעים.
השיחה הזאת טלטלה אותי,
לא רק בגלל שיש לי בבית כמה נשמות כאלה,
ואני מרגישה זכות גדולה,
שהם בחרו בנו כהורים,
ללוות אותם במסע שלהם..
אלא בעיקר, כי אני בעצמי נשמה כזאת…
נשמה מחפשת…
כבר שנים שהנשמה שלי לא מבינה,
מה היא עושה בעולם הזה,
בתוך הגוף הזה..
למה היא צריכה את ההגבלות האלה..
למה היא לא יכולה לשוטט במרחבי הרוח..
יש לה דיונים נוקבים עם ריבונו של עולם…
גם הבוקר, היא הרגישה שוב,
כלואה בתוך הגוף שלי…
דופקת בכוח!
רוצה לצאת לחופשי…
הדבר היחיד ששכנע אותה שכדאי לה להישאר,
זה העובדה, שרק פה דרך הגוף ממש,
אפשר להגיע לרמת חיבור
כל כך שלמה, כל כך גבוהה!
העונג שאפשר לחוות אותו, רק דרך הגוף,
הוא עונג שיכול לחבר, לאחד,
את כל הרבדים של גוף, נפש ונשמה..
זה ממש להרגיש, אחד עם האחד הגדול..
ממש להרגיש איך – "מבשרי אחזה אלוקה"
וכן בצד השני של זה,
יש גם הרבה כאב,
וזה לא קל בכלל..
יש בדידות, דיכאונות, תהומות…
ועוד משהו עוזר לה –
שהיא יודעת שהכל מדוייק פה..
ושה' יתברך לא עוזב אותה לרגע, לשניה,
כל הזמן מחזיק לה את היד,
עוטף אותה ממש…
שלא תפחד כל כך הרבה…
יש נשמות מיוחדות "נשמות דתוהו"
שנבחרו לעבור את המסע הזה..
אולי את נשמה כזאת,
ואולי יש לך בבית נשמה כזאת..
זאת נשמה שזקוקה להרבה מקום,
הרבה מרחב,
הרבה אהבה,
הרבה הבנה
והרבה חמלה…
תהיי שם בשבילה, בשבילך…
לאט לאט, זה קורה…
היא מסכימה להיות פה בעולם הזה,
בגוף הזה..
עם הכללים של העולם הזה…
ואז יש תפנית בעלילה…
המסע נעשה קל יותר…
נעים יותר…
עד הלופ הבא…