רק רציתי לברוח! שתגמר כבר המסיבה הזאת..
פוסט חשוב לחנוכה!
בחנוכה יש הרבה מפגשים משפחתיים, ולא תמיד זה קל.. לפעמים יש הרבה מתח סביב המפגש..
האמת שזה לא קורה רק בחנוכה, חנוכה רק מציף את הנושא הזה..
אז אם יש לך מתח ממפגשים משפחתיים או להגיע לשבת להורים, כנראה שזה בשבילך…
היא נכנסה לחדר, התיישבה והדמעות התחילו לזלוג..
רק רציתי לברוח מהמסיבה הזאת, אף אחד גם ככה לא רואה אותי, אני לא חשובה לאף אחד..
ככה גם היה כשהייתי ילדה, לא ראו אותי, הייתי שקופה, לא הבעתי אף פעם את הרצון שלי.. תמיד הרגשתי דחויה, ושאחותי הקטנה, יותר טובה ממני…
היא אמרה והדמעות המשיכו לזרום, הקשבתי לה בשקט, מפגשים משפחתיים זה משהו שמציף, אמרתי, את רוצה להקשיב לזה מבפנים יותר, לשמוע מה היה שם? כן, אני רוצה, היא ענתה.
הנחתי אותה לקחת כמה נשימות עמוקות, להרפות את הגוף ולהפנות את תשומת הלב פנימה.
יש פה עכשיו ילדה שרוצה רק לברוח להתחבא. היא לא מרשה שיתקרבו אליה, היא מפחדת להיחשף.
מפחדת שיגידו שזה לא המקום שלה שהיא טועה, שהיא צריכה להיות אחרת.
היא צריכה להיות בדיוק לפי הפסים, לפי הגבולות, אסור לה לעקוף אסור לרדת הצידה, אסור לטעות,
אסור לבטא את מה שהיא מרגישה, היא חייבת להיות מה שיכתיבו לה.
יש לה בגדים יפים לבנים, אבל היא לובשת עליהם גלימה שחורה כדי שלא יראו אותה.
כבר נמאס לה מהגלימה השחורה הזאת, היא רוצה להעיף אותה שיראו איך היא באמת, שזה מה שטוב לה, וזה מה שהיא צריכה.
היא מורידה עכשיו את הגלימה השחורה, היא רצה, מדלגת, קופצת, מאושרת.
וההורים שלה רואים אותה מרחוק, יפה עם השמלה הלבנה, רק מסתכלים בלי להגיד כלום, בלי לשפוט.
היא מתרחקת, וההורים מפחדים אבל נותנים לה ללכת..
תנסי, תבדקי, אנחנו פה מחכים לך.
היא קלילה, יש לך חיוך על הפנים, היא מדלגת היא שמחה.
היא יודעת שמישהו שם מחכה לה, כשהיא תרצה היא תגיע.
תחושה שכל העולם נפתח לפניה, היא שלמה יותר.
היא מנופפת להם לשלום. הידיעה שמותר לה ללכת, לעזוב, מחזקת אותה.
היא מסתכלת אחורה ורואה שטוב להם אחד עם השני, זה מרגיע אותה.
היא תמיד חשבה שהיא צריכה להיות איתם, אף פעם לא להשאיר אותם לבד.
שכל יום היא צריכה להתקשר, לספר, לדבר, עכשיו היא מבינה שהיא לא חייבת להיות זאת שדואגת שהם לא יהיו לבד.
היא תמיד תסתכל אחורה לבדוק שהכל בסדר, כי הם אלה שגידלו אותה, אבל זה בסדר לה.
היא נרגעה, היא כבר לא זקוקה לברוח.
היא בקצב שלה, ברוגע שלה.
עכשיו היא כבר רוצה להגיע אליהם לשבת, לא כי קשה לה להכין שבת, אלא כי היא רוצה, כי אוהבת אותם, מתגעגעת אליהם.
עכשיו היא תגיע כמו מלכה, כל המשפחה שלה אוהבת אותה.
ההורים מסתכלים עליה וכל כך שמחים שהיא הגיעה.
הילדה הדחויה, השקופה שהייתה פה.. היא כבר לא פה. היא נכנסת להורים, ויש חיבוקים ואהבה גדולה.
משהו נרגע בה.
הם אומרים לה, אנחנו נתנו את כל מה שיכולנו לתת לך, זה שהיית שקטה זה לא אומר שלא ראינו אותך, זה לא אומר שהיית שקופה…
אהבנו אותך בדרך שלך נתנו לזה ביטוי בדרך אחרת.
שתדעי שאת תמיד חשובה לנו, גם שנראה לך שאת שקופה, את לא שקופה!
אנחנו רואים אותך ואוהבים אותך!
משהו בלב שלה התמלא.
מקודם היא הייתה קטנה קטנה, עכשיו היא גדלה.
היא יודעת שאוהבים אותה שהיא רצויה, היא לא דחויה.
אוהבים אותה כמו שהיא.
עכשיו היא מרגישה שהיא מסוגלת להגיע לשבת וליהנות. טוב לה, היא נרגעה היא קיבלה את מה שהיא צריכה עכשיו.
היא מרגישה שהיא גם אוהבת את עצמה, וזה פשוט ממלא את כולה.
אני רוצה להגיד תודה לילדה הקטנה, היא אומרת,
תודה שבאה ודיברה, ולא שתקה.
תודה שהיא אמרה את מה שהיא מרגישה למרות שזה לא קל, זה קשה וכואב לשמוע את זה.
זה גם מטלטל לעבור את כל המסע הזה ביחד, אבל זה שווה הכל!
הילדה הקטנה הופכת לנקודה קטנה וזוהרת בלב.
כשהיא תרגיש משהו, היא תעלה ותגיד מה מפריע לה.
זה משהו חדש שהיא למדה עכשיו, להגיד מה מפריע, מה טוב ומה לא טוב, מה לא מתאים לה.
היא עוד תעבוד על זה אבל היא בכיוון הנכון..
זהו היא התכרבלה לה בפינה שלה והלכה לישון בידיעה שבאמת אוהבים אותה והיא באמת חשובה לכולם.
הכי חשוב זה שהיא אוהבת את עצמה, ושלמה עם עצמה.