איך הצלחתי להתנתק מהטלפון? סיפור אמיתי..
שוב מצאתי את עצמי בודקת את הוואטסאפ,
ושוב הגיע הקול שאמר לי, תעזבי את זה כבר..
את לא באמת רוצה את זה.. זה לא טוב לך…
תשימי את הטלפון בצד כשאת עם הילדים…
תסתכלי להם בעיניים כשהם מדברים איתך…
אבל היה שם קול נוסף שאמר,
אבל אין לי כוח, אני צריכה לברוח לאנשהו…
אולי רק הפעם אני אסתכל קצת…
וכל הזמן המלחמה הפנימית הזאת נמשכת…
עוד יום, ועוד יום, ועוד יום…
וכבר ניסיתי ניקוי רעשים דיגיטלי..
וכבר קיבלתי על עצמי החלטות..
וכבר שמעתי כמה זה מזיק ופוגע…
ואני לא מצליחה…
מה קורה לי?! אני כזאת גרועה?!
מכירות את בליל הקולות האלה?
את המאבק הפנימי הזה?
למה זה כל כך קשה?!
למה זה לא מצליח לנו?!
את בטח מצפה עכשיו לאיזה טיפ זהב,
שיעשה איזה קסם, וזהו תפתרי את העניין הזה אחת ולתמיד..
אז צר לי לאכזב אותך… אין לי…
כלומר יש לי… אבל..
1. זה לא זבנג וגמרנו… זה תהליך שמצריך סבלנות…
2. זאת לא פעולה אחת, זאת הבנה מעמיקה, שגם מצריכה עבודה מעמיקה…
אבל כן, זה אפשרי!
וכשזה עובד, זה מרגיש כמו קסם!
אז העניין הוא, שמה שתוקע אותנו ולא מאפשר לנו להתקדם,
זה משהו שנמצא בעולם הפנימי שלנו.
לי זה מרגיש כמו איזה גומי שמישהו מחזיק,
וכשאנחנו מנסים ללכת קדימה, הוא מושך אותנו אחורה…
וזה נכון אגב, לגבי כל הנושאים בחיים שלנו –
זוגיות, ילדים, עבודה, כסף, מערכות יחסים ועוד..
בואו נחזור אלי ולטלפון שלי –
הרגשתי שלא משנה מה אני יודעת, מה אני אומרת לעצמי, מה אני מנסה…
אני חוזרת לדפוס הנורא הזה, שאני באמת כבר לא רוצה אותו…
וגם הרגשתי שזה חזק ממני… יש פה משהו שמנהל אותי…
והיום אני כבר יודעת שהמשהו הזה נמצא בפנים יותר,
בעולם הפנימי שלי, במקום שנסתר ממני כרגע…
וזה לא יעזור שאני אדבר אל ההיגיון, אל ההבנה..
זה לא עובד!
אז עצרתי סוף סוף, והפניתי את המבט פנימה אל הגוף.
ראיתי את הידיים האלה שמנסות להחזיק חזק, לשלוט במשהו…
אבל באמת, בפנים, יש תחושה שאין שליטה…
יש פחד… יש חוסר אונים…
ולכן אני מנסה לברוח לאנשהו… להישאר בשליטה…
לא יכולה להתמודד עם החוסר אונים הזה…
נשמתי עמוק והסתכלתי לחוסר האונים הזה בעיניים…
היה שם הרבה פחד…
הדמעות התחילו להציף… נתתי להם לבוא..
ובכיתי איתו את כל הפחד הזה…
עד שמשהו שם נרגע…
חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני איתו..
ואז הוא היה מוכן לשחרר, ולהרפות לתוך הידיים שלי..
נשמתי את הרגע הזה, את תחושת השחרור בגוף..
והגיעה ההבנה שאני מוכנה לשחרר את הטלפון..
פשוט לשים אותו מחוץ לטווח ראייתי,
לבדוק כמה פעמים ביום הודעות,
וזהו, לא צריך אותו יותר!
אני רוצה להיות נוכחת בחיים, לא לברוח..
לחיות פה ועכשיו,
עם הילדים שלי, המשפחה שלי,
בעיקר עם עצמי.. עם הרגשות שלי, הכאבים שלי..
עם ההודיה שלי, השמחה שלי, הכוחות שלי!
משהו נרגע בי.. חזר החיוך..
בינתיים זה מחזיק מעמד…
וכן, מדי פעם אני מרגישה את התחושה של הקריז בגמילה..
משהו שמחפש…
טלפון, אוכל, שוקולד…
ואז אני מפנה לשם עיניים טובות, אוהבות, חומלות…
ושואלת, מה את באמת רוצה עכשיו?!
ביטחון? חיבוק? בואי תקבלי ממני…
אז זה היה הסיפור עליי ועל הטלפון שלי,
על שחרור, ועל כוחות שאני יכולה לתת לעצמי,
ומתוך זה לגדול ולצמוח למקומות חדשים,
לצאת מהתקיעות, ולהנות מהחיים שאני בוחרת לעצמי!