"אימא בשליטה"
אני כל כך רוצה שהכול יסתדר בדיוק כמו שאני רוצה!
אני כל כך רוצה שהבית יהיה נקי ומסודר, שיהיה תמיד אוכל ביתי, טרי וכמובן בריא, שיהיה גם לי מקום לשבת על הספה ולא רק לערמת הכביסה. אני כל כך רוצה שהכול יתקתק. שהילדים יקומו, יתארגנו ויצאו בזמן, שאני אחזור והכל יהיה מוכן. בקיצור כמו שאמרתי – שהכול יסתדר בדיוק כמו שאני רוצה!
קשה לי שלא הכל הולך כפי שתכננתי, שדברים יוצאים מתחת לשליטתי, שדווקא שתכננתי להזמין אורחים אני לא מרגישה טוב, שדווקא חמש דקות לפני שבת יורד גשם וכל הילדים נכנסים עם בוץ הביתה, שדווקא כשאני צריכה לצאת לעבודה אני מגלה שהילד חולה, ושדווקא שחמותי באה לשבת העוגה נשרפת! ואז אני מרגישה שתחושות אחרות זוחלות פנימה, מתח, עצבנות, כעסים, פחדים, חוסר אונים… מה יקרה אם אני אעצור? מה יקרה אם אני ארפה את האחיזה? מה יקרה אם אני אשחרר אותה לגמרי? זה מפחיד, אפשר ליפול, אולי להיפצע, אולי להתרסק, ואיך קמים, אם בכלל? עדיף להמשיך לתפוס מה שאפשר, לא נורא שהכתפיים תפוסות והגב כואב, הראש צורח והבטן מתהפכת… זה עדיין בטוח יותר מלעזוב, מלשחרר.. קשה, קשה להרפות. וזה טבעי.
אבל עם השנים למדתי שיש אפשרות אחרת – אפשר לבחור! אפשר להחליט שאם אנחנו לא במקום הנכון, קרי, שבגוף האיברים חורקים ושבמציאות הדברים נתקעים וגם ה"בפנים" מספר לי שחסר משהו, אז מותר ואפילו כדאי להאט את הקצב ולעצור, לראות איפה אני, מה קורה כאן, מה ריבונו של עולם רוצה ממני? מותר להגיד אני לא יודעת, אני לא מבינה, תכוון אותי, תראה לי, תעזור לי. ואז בניגוד לכל הפחדים דווקא כשמסכימים לעצום עיניים ולהקשיב למה שריבונו של עולם שולח לי, שם מתגלה עולם חדש. עולם שיש בו רכות ועדינות. עולם של הקשבה וקבלה. מקום שבו הידיים והלב נפתחים ויש אפשרות לקבל דברים חדשים, להתמלא בכוחות, להאמין ולרצות מחדש, באותם דברים אולי, אבל ממקום אחר. מקום שלם יותר, בטוח יותר, רפוי יותר, מחויך יותר. יש הרבה דרכים להגיע לשם.
אחת מהן היא דרך שיטה שקוראים לה "התמקדות".
אספר לכם סיפור: לפני כמה ימים, הרגשתי לא טוב, בעיקר כאב ראש חזק. החלטתי להאט את הקצב, לעצור, לשבת ולהקשיב לכאב. עצמתי עיניים, נשמתי. כמה טוב רק להירגע לרגע, לנשוף את המתחים החוצה ולשאוף אויר חדש, להרגיש שאני לא חייבת להמשיך לרוץ. העברתי את תשומת הלב אל תחושת הכאב בראש. הייתה שם תחושה שלוחצים עלי, שמנערים אותי, שרוצים שאני אזוז, שלא אשאר באותו מקום. הייתה שם הרגשה שהקרקע נשמטת מתחת לרגלי, מבקשים ממני להרפות את האחיזה מהמקום של "אימא בשליטה" – לבשל, לארגן, לסדר, לכבס, לגהץ, לסדר לילדים את התיקים, לקחת אחראיות על האוכל שלהם, הבריאות שלהם, השמחה שלהם, הפרצופים שלהם… צריך לדאוג שיהיו מרוצים! נשמתי, הבנתי מאיפה מגיע הכאב ראש. המתנתי בשקט מחכה להבנה חדשה שתגיע מבפנים, והיא אכן הגיעה – זה לא אצלי, זה לא שלי! זה – לא אני! זאת לא מהותי, זה לא כל תפקידי בעולם. אני הרבה יותר גדולה מזה. אם כבר כאימא – זה להיות שם בשבילם, לחבק להכיל, לקבל, להקשיב, לגעת, להאמין בהם, ביכולת שלהם להתמודד עם מה שה' נתן להם. זה התפקיד שלי כאימא! כל ההרגשות הלא טובות והכאבים הם באים בשביל שאני אתעורר, הם באים בגלל שאני תקועה באחיזות של "האימא הפולנייה" ואפשר, אפשר לשחרר. לתת לילדים החמודים האלה, לקחת אחראיות על החיים שלהם, הלימודים שלהם, הבגדים שלהם, האוכל שלהם. ואני פה מוכנה לעזור כשצריך, רוצה לעודד, להאמין לתמוך, לחבק, לגעת, אפשר בעיסוי קטן ואפשר סתם בליטוף. כל אחד לפי עניינו ורצונו, ומי שלא רוצה זה גם בסדר. לדעת שהדברים בבית יעשו, אם לא על ידי על ידי מישהו אחר, ואם לא עכשיו אז בזמן אחר. אפשר לסמוך על אחרים, אפשר לסמוך על ה' – שהוא, הוא האחראי האמיתי. מותר לשחרר את השליטה. שום דבר לא יתפרק, להיפך רק יבנה. תודה רבה כאב ראש יקר, תודה רבה גוף יקר, תודה ה' על הבנות נפלאות, על הבחירה שנתת לי. כן, אפשר וכדאי להרפות.
טיפ קטן: כשאת מרגישה שאת לא במקום הנכון (הגוף לא מתפקד, עצבנית, מתוחה, מתנהגת אחרת מכפי שהיית רוצה, משהו נתקע..) תעצרי את הכל (כן, באמצע ארוחת ערב, או כל דבר אחר..) תכנסי לחדר ותסגרי את הדלת. שבי במקום נח, תנשמי שלוש נשימות עמוקות, כאלה שמנפחות את הבטן, ותשאלי את עצמך במה אני יכולה לעזור לעצמי עכשיו? תמתיני. אם לא מגיעה תוך כמה דקות הבנה מבפנים, תגידי לעצמך: אני בסדר. ה' אוהב אותי כמו שאני רק בגלל שאני הבת שלו…
לאלו שאוהבות לכתוב: באותה סיטואציה אחרי שנכנסת לחדר ונשמת שלוש נשימות תכתבי על דף- במה אני יכולה לעזור לעצמי עכשיו? לכתוב כל מה שעולה בלי לחשוב…
בהצלחה!