תעצרו את העולם אני רוצה לרדת!!!

בימים האחרונים אני מסתובבת בתחושה,
שאין לי כוח לעשות כלום.
אין חשק, אין אנרגיה, הכל כבד לי…
כשהרגשתי שזה משתלט עלי,
הבנתי שאין לי ברירה אלא להקשיב לזה…
ישבתי והפניתי את תשומת הלב פנימה אל הגוף.

בבטן היתה תחושה של כובד.
אין לי כוח יותר לכלום,
לא רוצה להתמודד.
תעצרו את העולם אני רוצה לרדת!!!
אין לי סבלנות לילדים חולים, לילדים מתלוננים,
לכביסה שמחכה, לבישולים, לעבודה, לגוף שכואב.
אין לי כוח לעצמי!
לעצבנות, לאכזבה, לתיסכול, לייאוש,
להקשיב, לקבל.
אין לי כוח לתהליכים,
אין לי כוח לבירורים, לרצונות, לתפילות.
רוצה לנתק טלפונים, לבטל הכל.
לקפל את כל הדגלים.
לא להיות אישה חזקה ויכולה,
אימא מתגברת ומתמודדת.
לא רוצה למצוא את הכוחות, את הרצונות.
לא רוצה!
לא רוצה להתמודד,
לא רוצה להחליט כלום,
ולא לחשוב על כלום.

רוצה להעלם, לא להיות.
להצטנף באיזו פינה, להתכדרר.
או לרחף מלמעלה.
לברוח לכמה ימים, חודשים, שנים.
לא משנה לאן,
שהכל יקרה בלעדי.

היה שם כל הזמן כאב מאוד עמוק בבטן.
התחושה שם היתה,
שאי אפשר לברוח,
שאני אצטרך להתמודד,
אם לא עם אחרים, אז עם עצמי.
אם לא עכשיו, אז עוד שעה או שעתיים,
יומיים או שבועיים.
אין כזה דבר לא להתמודד,
אחרת אני לא שווה,
אין לי זכות קיום אם אני מרימה ידיים..
הדמעות פרצו בבת אחת…
אבל אין, אין לי כוח!
הרגשתי כמו בלון שמוט,
שהוציאו ממנו את האוויר בבת אחת.

אני רוצה להינמס עכשיו לתוך המזרון,
פשוט להרפות הכל,
להעלם ולהיות כלום.
אפשר?
כן, אפשר, שמעתי קול שאומר לי.
את יכולה להיות כמו עובר קטן,
בלי אחראיות, בלי דאגות.
רק להיות שם.
מונחת בתוך הידיים החסונות
של אבא שבשמיים,
שמחזיק אותך כל הזמן.
תרפי, תני לו לסדר את העניינים בשבילך.
הרגשתי איך לאט לאט,
אני פשוט מרפה,
מרשה לעצמי
לנוח אצל ה' יתברך.
ואז נהיה שקט בפנים.

אישה יקרה,
אני רוצה לגלות לך,
שאחרי שקמתי מתוך תחושה של הרפיה
והחלטה שאני באמת לא עושה יותר מכוחותי,
ושהדברים יסתדרו מעצמם…
היה יום הרבה יותר קל,
ועשיתי הרבה יותר ממה שתיכננתי.
כי כשמקבלים את הקושי באמת…
הוא פשוט נרגע…