וככה נגנז חלומי…
זה היה לפני 27 שנה,
אחרי שנת שירות לאומי במצפה רמון,
החלטתי שאני זקוקה ל(עוד) חופש ומרחב,
ואני רוצה ללכת להיות רועת צאן…
זה היה החלום שלי..
ואז…
פגשתי את בעלי במקרה..
והוא לא יצא לי מהראש..
לקח עוד זמן עד שנפגשנו..
ועד שהוא הבין שהוא אמור להתחתן איתי..
(אני הבנתי אחרי שבוע, לו לקח חצי שנה להבין..)
אבל זהו…
החלום נשכח ונגנז..
ואיתו כל חלומותיי…
עברתי מהחלום למציאות..
התחתנו, ומהר מאוד נכנסתי להריון,
שהיה לי לא קל..
ילדתי את ביתי הבכורה,
וזהו…
התמסרתי להיות אמא..
שכחתי שאני קיימת..
נולדו עוד ילדים,
נשארתי עם כולם בבית עד גיל שלוש..
ולאט לאט המציאות הפכה להישרדות…
ואז…
אחרי הלידה הרביעית, ה' נתן לי מתנה,
הוא נתן לי דיכאון אחרי לידה…
קיבלתי כאפה…
הבנתי שאני לא במקום שטוב לי…
והתחלתי לחשב מסלול מחדש…
מה אני רוצה?!
זאת הייתה הדרך לא פשוטה..
זה העלה הרבה פחדים, הרבה כאבים…
לאט לאט קילפתי את השכבות,
וגיליתי שקברתי את עצמי בעודי בחיים…
ושבפנים בפנים, יש כל מיני רצונות, חלומות…
התחלתי להקשיב לעצמי,
להעז לרצות..
לא אלאה אותך בכל הדרך..
היו הרבה תפניות בעלילה…
התאכזבתי מלאאאא פעמים…
חטפתי המון כאפות..
והרבה פעמים נסוגתי אחור…
לא צריך!
בשביל מה לרצות, אם זה לא קורה בסוף?!
אם זה כל כך מתסכל,
ויש כל כך הרבה אכזבות?!
לאורך כל הדרך חיבקתי את עצמי מלא…
ראיתי את הילדה הקטנה מתכווצת בפינה..
מרגישה אשמה שהיא בכלל רוצה…
מפוחדת, כואבת…
וכל פעם מחדש הרגעתי אותה,
שאת התשוקה והחלומות שלה,
היא לא המציאה…
זה כוח פנימי שה' נתן לה,
כוח שכל כך רוצה לגדול ולהתרחב..
וזה בסדר, מותר לה להמשיך לחלום…
וככה לאט לאט,
הרשתי לעצמי לחלום יותר בגדול,
ולהעז עוד קצת,
לצאת מחוץ לאזור הנוחות שלי…
ולבכות כשנכשלתי..
לכאוב כשהתאכזבתי…
כהרגשתי שה' דוחה את החלום שלי…
דוחה אותי…
ובכל זאת לא לוותר..
ולהמשיך…
וכך נרקם לו לפני כמה שנים,
החלום לטוס להודו,
שהיה בהתחלה חלום כמוס, שלא מדובר..
ואחר כך עבר עוד כמה גלגולים..
ולפני כמה חודשים,
ממש הרשתי לעצמי להגיד אותו,
ולהתחיל לחשוב מי יכול לטוס איתי להודו..
אבל שוב ושוב, זה לא הרגיש רלוונטי…
אי אפשר באמת לעזוב את הבית לתקופה…
אין אף אחד שרוצה לנסוע איתי…
זה מפחיד לנסוע לבד…
אין לי כסף לזה…
בעלי יוצא למילואים… וכו'..
ואז, לפני שבוע דיברתי עם הבן שלי,
שנמצא עכשיו בהודו,
(חייל משוחרר שטס להתרפא אחרי המלחמה)
והוא אמר לי – אמא בואי!
זה בדיוק בשבילך!
את ממש תהני כאן!
שמעתי אותו… נשמתי…
אמרתי לעצמי, הלוואי…
ולו אמרתי – בעזרת ה' מתישהו אני אגיע..
עכשיו זה לא אפשרי…
וה' שדיבר מגרונו, אמר לי –
"אם תגידי ככה, זה אף פעם לא יקרה…"
סיימנו את השיחה…
אבל בראש שלי, זה המשיך להתגלגל…
אולי בכל זאת?!
זה אפשרי?!
וכמובן שדיברתי על זה עם בעלי,
שאמר לי מיד – מה הבעיה? תסעי!
לא האמנתי… באמת?!
כן… הוא רציני…
אבל איך תסתדרו בלעדיי?! שאלתי
פשוט תסגרי את הטלפון, ותשחררי..
אנחנו נסתדר…
איזה אמירה גברית.. חשבתי לעצמי..
ממש פתרון מעולה.. (בציניות כמובן…)
אבל בגלל שכבר שנים,
אני מתאמנת, באמת לסמוך עליו, ולשחרר,
אמרתי לעצמי – יאללה אני קופצת למים!
אני מוכנה לשחרר!
וכמובן שעלו מלא פחדים,
והקשבתי להם,
וחיבקתי שוב את הילדה הקטנה…
אני איתך אמרתי לה…
נעשה את זה ביחד!
אנחנו הולכות להגשים חלום!
אז הנה אני כאן, מגשימה חלום!
הולכת לטוס מחר בבוקר להודו, לבד,
לשבועיים וחצי,
הולכת לפגוש שם את הבן המתוק שלי,
שהזמין אותי להיכנס לתוך המסע שלו
(זה לא מובן מאליו…)
אבל גם הבהיר לי,
שהוא לא הולך להיות איתי כל הזמן… 🙂
חוששת ומתרגשת עד הגג!
מודה לבורא עולם, הגאון והיצירתי,
שהוביל את המהלך הזה,
ומלווה אותי לאורך כל הדרך!
ולבעלי המדהים שדחף ותמך!
לנשמה שלי, שלא מוותרת על מרחבי אינסוף!
ולתשוקה שלי, שלא מפסיקה לבעור מבפנים!
לחיי החלומות!
מוזמנת לעקוב אחרי המסע שלי בפייסבוק ובוואטסאפ…
ואם הצלחת לקרוא עד כאן (כל הכבוד על הסבלנות :))
אני רוצה לשאול אותך –
מה החלום שלך?
זה שאולי את אפילו לא מוכנה להודות בקיומו..
או זה שכבר עלה מהעומק, ואולי כבר מדובר..
מה מעכב אותך בדרך להגשמת החלום?
למה את זקוקה, בשביל להרשות לעצמך להעז ולחלום?
שתפי אותי!
ממש אשמח לשמוע!
יש לי הרבה זמן בדרך, אז אשמח לקרוא,
ואשתדל מאוד גם להגיב 🙂
באהבה רבקה יונית
נ.ב. –
אני כבר אעז ואספר על עוד חלום שקורם עור וגידים בימים אלו:
שנה הבאה אני פותחת קורס למטפלות –
ללימוד הקשבה פנימית לגוף (התמקדות) ולימוד השיטה שלי..
חכו לעידכונים 🙂