אני רצה, רצה, רצה… ולא מגיעה…

אני מרגישה שהכל יותר מידי..

אני רצה אחרי עצמי,

ולא מגיעה לשום מקום..

אין לי זמן, אין לי כוח…

הגב כואב, השרירים תפוסים,

בא לי לברוח.. לישון…

יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות..

זה כבד..

 

ככה היא פתחה את המפגש שלנו..

האמת, הבנתי אותה..

לא מזמן גם אני הייתי שם,

רודפת אחרי הזנב של עצמי,

ולא מספיקה..

המטלות לא נגמרות,

ותמיד יש עוד..

וכמה זה מעייף..

צריך..

וצריך..

וצריך..

 

ידעתי שעצות לא יועילו לה,

יש שם משהו בפנים,

שגורם לה כל הזמן

לחזור על הדפוס הזה,

ולהרגיש במעגל סגור אינסופי..

 

אז מה עושים במקרה כזה?!

כשמשהו תקוע בפנים,

אנחנו רוצים לשחרר אותו –

מבפנים!

 

עשינו הרפיה קצרה,

והנחתי אותה להתבונן פנימה אל הגוף שלה.

המשפט שעלה מתוך הגוף שלה היה –

"אין לי זמן לעצמי.."

זה מקום ישן, היא אמרה.

אני זוכרת את זה מהילדות..

הייתי ילדה רגישה, חולמנית,

אהבתי לרקוד, לצייר, להמציא דברים..

ההורים שלי חשבו שאני רגישה מדי..

אמא תמיד הייתה אומרת שעכשיו אין זמן..

שאני צריכה לעזור בבית..

האחים שלי היו קוראים לי בשמות,

הרגשתי שאני צריכה

להחביא את הצד הרגיש שלי,

כדי שיאהבו אותי,

כדי שאני ארגיש שאני בסדר..

 

אני מרגישה בפנים קטנה מאוד,

בחדר חשוך וגדול..

זה מפחיד..

יש שם פחד לטעות,

פחד לעשות משהו לא נכון..

להיות שוב לא אהובה, לא רצויה..

זה מרגיש שאני בתחרות שאין לה סוף..

רצה רצה רצה… כל הזמן..

ולא מגיעה..

ממש כמו שאני מרגישה במציאות..

רצה רצה רצה..

כנראה אחרי עצמי…

כדי לקבל אהבה, הערכה,

וזה לא קורה..

דמעות זלגו על לחייה..

 

אולי לא חייבים לרוץ, היא אמרה,

אולי אפשר להתקדם גם לאט,

לעשות את הדברים יותר בנחת..

זה מרגיש לי נכון,

אני רוצה..

אבל אני לא בטוחה שאני אצליח..

 

מותר לא להצליח? שאלתי אותה

כן מותר, היא ענתה.

אני טובה ואהובה גם שאני לא מצליחה…

וואוו.. היא פתאום נשמה נשימה עמוקה,

פקחה עיניים וחייכה..

זאת הרגשה אחרת עכשיו,

משהו בפנים נרגע..

תודה!

 

המציאות היא רק שיקוף

של העולם הפנימי שלנו.

כשמשהו בחיים מרגיש לנו תקוע,

כדאי להתבונן בעולם הפנימי

ולראות מה תקוע שם עכשיו..