"אז לא נוכל לקבל אותך" הוא אמר,
אמרתי תודה בנימוס וסגרתי במהירות את הטלפון…
ואוו… זה כאב… הרגשתי את זה כמו בוקס בבטן…
במקביל ישר הראש התחיל לכאוב…
סיימתי בעצלתיים את העבודה, והגעתי הביתה
הבנתי שאם אני לא אתן לזה מקום עכשיו זה רק ילך ויגבר…
עצמתי עניים ונשמתי.
הקולות התערבבו בתוכי בבת אחת-
את לא באמת טובה, את לא באמת יודעת…
מי את בכלל?!
למה את חושבת שמישהו יעריך אותך בכלל?!
היה שם משהו שלא יכול היה לשמוע את זה יותר
הוא התכווץ כולו.
זה הרגיש בראש כמו מוט ברזל שאני נאחזת בו-
נאחזת חזק חזק כדי לא ליפול…
מתחת הייתה תהום שחורה
לרגע עזבתי את המוט… וזהו… צנחתי…
צנחתי אל תוך תהום שחורה
ולאט לאט הלכתי וקטנתי…
עד שהגעתי למטה וכבר נהייתי נקודה קטנה,
רק נקודה קטנה בתוך החושך הגדול.
זהו, אף אחד לא רואה אותי, חשבתי
אני בכלל לא חשובה, לא חשובה לאף אחד.
טוב, למשפחה שלי אני חשובה… אבל זהו,
חוץ מזה אין לי משמעות בעולם, אף אחד לא צריך אותי…
הדמעות זלגו להן…
ואני המשכתי להיות נקודה קטנה, בלתי נראית בתוך החושך הגדול.
פתאום האיר עלי פנס, וראו אותי,
אבל הייתי לא סתם נקודה קטנה, נקודה מנצנצת, יהלום קטן.
זה לא נכון… את טובה, יש לך מלא מה לתת לעולם.
את מאירה… היהלום הקטן גדל קצת…
את נהדרת, ליטפתי את היהלום והסתכלתי עליו ברכות,
היהלום המשיך לגדול.
אל תאמיני לקולות האלה…
את יודעת שאת מעולה
היהלום גדל עוד יותר ונצנץ לכל עבר.
פתאום נשמע קול אחר,
את מוכנה להרשות לעצמך להיות גדולה???
לזה לא ציפיתי…
זה באמת לא קל לקבל רשות פנימית,
להרגיש כמה אני טובה וגדולה…
אבל כן, זה אפשרי, אני מוכנה…!
המשכתי לנשום, והיהלום גדל עם כל נשימה ומילא את כולי.
את כולך יהלום. כולך זוהרת ומאירה..
הרגשתי תחושת התרחבות ושמחה
שמלאה את כל החזה ונשפכה החוצה.
כן אני יהלום ענק ואת זה אני נותנת לעולם!
נכון, גם היה שם קול קטן שאמר- תפסיקי להתגאות…
אבל עניתי לו שזאת לא גאווה,
זאת מתנה שקיבלתי ואני רק מעניקה אותה הלאה…
ואת,
איפה היהלום שבך מתחבא?
את רוצה לחשוף אותו ולהאיר לעולם?
את מאמינה שזה יכול לקרות?
אני בטוחה שזה יקרה!
צריכה עזרה?
אני כאן! אל תהססי לפנות אלי בכל דרך!