הלחץ בראש הלך והתהדק
הכתפיים נעשו יותר ויותר נוקשות
ואז גם הבטן הצטרפה לחגיגה…
עצרתי, ישבתי והקשבתי…
הרגשתי שמשהו שם במרכז מתכווץ,
כאילו מנסה לא להיות, להעלם…
מה יש שם? שאלתי,
המתנתי קצת והיא הייתה שם.
עזבי, אני לא פה, תתעלמי, תמשיכי הלאה…
היא אמרה…
אני סתם מפריעה לך עם הפחדים שלי…
חבל שתתעכבי בגללי, עזבי, תתקדמי…
אבל אני לא רוצה להתעלם ממך, עניתי לה.
את חלק ממני ואני אוהבת אותך.
את חשובה לי.
ומה עם האנרגיה שאת כל כך אוהבת,
את מוכנה לוותר עליה בשבילי? בגללי?
היא תחכה, עניתי לה במבט רך ואוהב.
היא לא התאפקה והדמעות פרצו…
זה שוב ה"אין" הזה…
הפחד שלא יהיה
אם אני לא ארוץ, ארדוף, אשיג, אספיק.
האחריות הזאת,
שאני אחראית לגורלי, לפרנסתי
אם אני לא אעשה, לא יהיה כלום…
נאנחתי עמוקות…
כן, אנחנו מכירות את המקום הזה…
את החסר הזה…
זה בסדר…אני מבינה…
ולמה את זקוקה עכשיו, שאלתי?
לאהבה, לביטחון, לאמונה…
התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק
אני אוהבת אותך איך שאת!
את יכולה עכשיו להניח את הפחד,
את האחריות, את החסר…
ולתת לעצמך לקבל…
לקבל בטחון, לקבל אמונה.
לסמוך על מי שמנהל את כל המציאות, וגם אותך.
רוצה לסמוך עליו? שאלתי
בטח שאני רוצה! היא ענתה.
היא הזדקפה ואמרה:
ה' יתברך, אני עושה איתך עסק-
אני עושה את שלי-
רוצה, מכוונת, נותנת ממה שיש לי לעולם,
עוזרת לנשים שזקוקות לתמיכה וריפוי, ומרפה…
ואתה? אתה דואג לפרנסה…
היא חייכה חיוך גדול ונעלמה לה…
ואני נשארתי עם השמחה.
מברכת אותך,
להניח את הפחד בצד,
ולמצוא בתוכך את המקום שמוכן לסמוך, להרפות,
לתת למי שמנהל את העולם לנהל גם אותך..
זה משמח וכל כך משחרר!