קמתי עם כאב עמום בראש
ומתח גדול בפנים…
כשעצרתי רגע לשאול את עצמי,
מה המתח הזה רוצה להגיד לי?
התשובה ישר הגיעה..
היה שם כעס גדול!
כעס על ההשפלה,
כעס על הביזיון הגדול,
שעם ישראל שרוי בו..
איך בתוך הארץ שלנו,
כמעט בכל מקום
הערבים מרימים ראש,
ואנחנו היהודים מפוחדים ומושפלים..
מתחת לכעס היה כאב,
כאב גדול על ההסתרה שיש כאן..
הדמעות לא איחרו לבוא…
רק נתתי לזה להיות בתוכי..
והמתנתי..
ודי מהר הגיעה גם תחושת הפחד,
התחושה שאין הגנה,
אין על מי לסמוך,
כל אחד יכול להיפגע בכל מקום…
כן, הייתה שם גם הילדה הקטנה,
שמרגישה לבד בעולם…
רק חיבקתי אותה,
ליטפתי אותה..
ונתתי לריבונו של עולם
לעטוף אותה בצמר גפן רך ונעים,
בתוך מעטפת בטון..
זהו, עכשיו היא נרגעה,
מבפנים, חם, רך, עטוף ומואר,
ומבחוץ היא מוגנת בחומת בטון…
נשמתי נשימה עמוקה..
פקחתי עיניים,
והרגשתי נקיה, רגועה..
זאת מתנה יקרה,
להיות בקשר כל כך ישיר,
עם הגוף שלי,
עם הרגשות שלי.
להבין מה קורה לי
ולתת לעצמי
את מה שאני זקוקה לו עכשיו.
ולא, זה לא מותרות!
זה בסיסי!
וכל אחת יכולה,
רק צריך ללמוד איך עושים את זה…
