אז חזרתי מהודו…
ואני לאט לאט נוחתת למציאות…
הנחיתה לא היתה קלה..
עברתי מסע מאוד משמעותי,
והיתה לי קשה המחשבה
שאני עוזבת את האנרגיה המדהימה שהגעתי אליה,
וחוזרת אל החיים שהשארתי בבית,
אל הדפוסים הישנים..
אל המשימות…
אל ההתמודדויות שאני מכירה…
לא יכולתי לדמיין איך זה יכול להישתנות…
או יותר נכון, דמיינתי את השינוי,
ולא הבנתי איך זה יוכל לקרות במציאות…
היתה לי התנגדות פנימית,
ופחד שממש נתקע לי בגוף..
ולכן קמתי עם גב תפוס ובטן הפוכה,
ביום הראשון בבית..
ואח'כ הגיע הצינון,
ובסוף החום…
כמובן שלאורך כל הדרך,
הייתי בהקשבה לגוף,
לפחדים, לכיווצים, ללחץ,
אפילו לכעס על ה' יתברך –
למה לקחת אותי למסע הזה,
והחזרת אותי לאותו מקום?!
מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה עכשיו?!
אני לא יכולה לברוח מהחיים שלי?!
ואחרי שנתתי מקום לכל הרגשות בגוף,
פשוט נתתי לעצמי להרפות,
אל תוך חג מתן תורה..
לקבל בפשטות את השפע,
שריבונו של עולם רוצה לתת לי..
כמו שאני…
ואז משהו בי נרגע.. ונפתח…
וחזרתי לאנרגיה שקיבלתי בהודו..
מקום מאוד בטוח שהטוב יגיע,
בדיוק כמו שזה יהיה נכון לי..
מקום מחייך,
שנותן לדברים לקרות בקצב שלהם…
מקום של נחת…
מקום שמוכן עכשיו לצאת מאזור הנוחות,
ולהעז, להתנסות בדברים חדשים..
מקום שיש בו שחרור, ושמחה,
והנאה ועונג, מעצם החיים!
מקום שבו קורים קסמים,
ושם אני מתחילה לעוף.. 🙂
וזאת התובנה הגדולה שלי,
מהמסע הנלפא הזה:
רק כשהגוף מרגיש בטוח – הנשמה יכולה לעוף.
האפשרות לשמוח, לצמוח,
להתמסר לרגע, לקחת סיכונים –
לא באמת מגיעה מהראש.
היא מגיעה מהגוף…
כי הגוף הוא זה שמחזיק את הפחדים,
הוא זה שלוחש לנו "תיזהר",
"אולי עדיף לא", "זה מסוכן מדי"…
אבל אם נקשיב לו באמת,
ננשום לתוך הקושי,
ניתן לו מקום –
דווקא שם תיפתח לנו דלת חדשה!
כשאנחנו נוכחים עם התחושות
ולא מנסים להשתיק אותן – משהו בנו נרגע.
וכשהגוף רגוע,
הלב יכול להיפתח,
והכנפיים מתרחבות.
רק מתוך חיבור – אפשר באמת לעוף!