היום בכיתי המון על צער השכינה,
וצער עם ישראל..
על הקושי והכאב מהמרחק שנוצר
בינינו לבין ה' יתברך…
זה הרגיש לי שהשכינה ממש בוכה איתי…
כי הכאב על המרחק בין העם לאלוקיו,
הוא שיקוף של כאב הריחוק בין איש לאשתו..
ואני נפגשת כל כך הרבה
עם נשים שכואבות את הכאב הזה…
כאב על הפער שלפעמים מרגיש שלא ניתן לגישור..
כאב על לבבות שבורים, שרוטים, פצועים…
הרגשתי שה' לא רוצה שאני אוותר,
על השליחות האדירה,
שהוא שלח אותי אליה –
לרפא, לאחות, לקרב, לחבר..
להדביק זוגות בחזרה אחד לשני..
לעזור לכל אישה שרוצה,
לפתוח את הלב שלה..
וגם את הגוף שלה…
ולהתקרב לאיש שלה…
אבל חשוב לי להגיד לך –
הדרך אליכם,
עוברת דרכך…
וצער השכינה על הריחוק,
מתחיל מהריחוק שיש בינך לבין עצמך,
בינך לבין הגוף שלך…
ה' רוצה שנתחבר!
נתחבר אליו, נתחבר אחד לשני…
אבל זה מתחיל ממקום בסיסי יותר ועמוק יותר –
חיבור של אישה לעצמה,
חיבור של אישה לגופה!
התיקון מתחיל ממך!
ומשם מתרחב למעגלים רחבים יותר,
ולאומה כולה!
אז קפצתי לפה,
רק כדי לבקש ממך,
אל תתייאשי!
אל תוותרי עליכם!
ובעיקר אל תוותרי עליך!
אל תוותרי על אנרגיית חיים,
אל תוותרי על חיים מלאי אהבה,
שמחה, הנאה וחשק!
זה אפשרי!