בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי סבלנות.
אין לי סבלנות לכלום,
אין לי סבלנות לעצמי,
וממילא אין לי סבלנות לילדים…
מרשה לעצמי לכעוס יותר, לצעוק יותר.
הגוף שלי מאוד רגיש,
ומאוד מהר משקף לי,
את המצב הרגשי שלי…
אז אתמול הרגשתי
שמתחיל לצאת לי הרפס (פצע על השפתיים)
והיום החלטתי שאני רוצה
להקשיב למה שיש שם.
התחושה הייתה,
שיש שם משהו שהולך וגדל,
הולך ומעצים,
כמו מוגלה שהולכת לפרוץ החוצה.
מה המילים של זה שאלתי?
אני לא.. אני לא… אני לא…
אני לא מצליחה עם החינוך,
לא מצליחה עם הילדים,
לא מספיק טובה איתם.
בגללי יש פה בלאגן.
הייתה שם תחושת אשמה מאוד קשה,
וגם תסכול וייאוש.
ובכי שפרץ ללא מעצורים…
העברתי את היד על הפצע,
שאלתי אותו למה אתה זקוק עכשיו?
לעדינות ורכות, היתה התשובה.
כמו ידיים רכות שיוכלו להכיל אותי,
שאני אוכל פשוט לצנוח בתוכן.
הרגשתי כפות ידיים מושטות אלי,
ונכנסתי לתוכן.
הכל בסדר, הם אמרו.
את בסדר, את אימא רגילה,
בבית רגיל, עם ילדים נורמלים ורגילים.
הכל בסדר, שום דבר לא מתפרק.
ואז שמעתי את ה' יתברך אומר לי:
יקירתי,
הכל מושגח פה.
אני דואג לילדים שלך יותר משאת דואגת להם.
הם הילדים שלי.
הם בסדר גמור, מתמודדים יופי.
אני נמצא פה, דואג, מלווה ומשגיח על הכל.
אל תדאגי, את בסדר גמור.
מה שאת יכולה לעשות תעשי,
ומה שלא, אני אעשה.
סוף סוף השתחררה אנחת רווחה…
והרגשתי שגם בפצע משהו נרגע,
כבר לא צריך להתפרץ יותר…