"שהחזרת בי נשמתי בחמלה…"
פה נעצרתי…
בחמלה?!
רגע, באמת כל מה שקורה לי בחיים,
זה חמלה?
נשמתי את זה לתוכי
ודמיינתי שריבונו של עולם,
מסתכל עליי
בעיניים טובות אוהבות..
מלטף אותי בחמלה..
התרגשתי..
ומה איתך?!
עלה קול בתוכי..
את בחמלה עם עצמך?
את אוהבת את עצמך,
גם כשאת לא מצליחה?
זה כאב לי…
נתתי לגל הזה לבוא
ולדמעות לשטוף אותי..
שכחתי,
שכחתי את החמלה כלפי עצמי..
כל כך רציתי להצליח…
כל כך פחדתי מהכישלון…
שלחצתי, אפילו דרשתי מעצמי,
ללכת קדימה בכל הכוח!
לשים את הפחד בצד ולהתקדם..
הוא הפחיד אותי הפחד הזה,
אז לא העזתי להסתכל לו בעיניים,
ולראות בעצם את עצמי..
לראות שם ילדה קטנה,
מתכוונת בפינה..
רק שלא יראו אותה,
רק שלא תפריע,
רק שלא תעצור את ההתקדמות
עם הפחדים שלה…
אבל הבנתי שטעיתי..
אם ריבונו של עולם,
מתבונן עליי בחמלה,
בכל רגע ורגע,
בכל מצב, בכל סיטואציה,
זה המעט שאני יכולה לתת לעצמי..
חמלה, אהבה..
ליטוף רך וחיבוק אוהב,
לילדה המכווצת שם בפנים..
וזה לא עוצר את ההתקדמות,
אלא להיפך,
זה מנקה את הפחדים,
זה משחרר את החסימות,
וזה מאפשר להיות צינור,
לאור האלוקי הזה,
שמגיע אלי כל רגע ורגע.
וכל מה שאני צריכה לעשות,
זה לאפשר לו לגעת בי..
להסכים,
לפתוח את הלב לאהבה הזאת,
ולאפשר לה לעבור דרכי,
לנקות אותי,
ולצאת החוצה לעולם,
לעוד נשים יקרות שזקוקות לאהבה הזאת!