השבוע ליוויתי שישה ילדים (ובעל אחד) למקומותיהם החדשים.
בתור תומכת לידה אני יכולה לספר לך
שזה לא קל ללוות אירוע כל כך משמעותי מהצד.
יש רצון ממש להיות שם במקום היולדת,
לנשום בשבילה, להתפלל במקומה.
אבל הנכון הוא להתכוונן למקום המדוייק של הליווי.
לתמוך בה, בתהליך שלה.
להיות שם בשבילה, ולתת לה את מה שהיא זקוקה לו.
כך גם עם ילדינו היקרים לנו כל כך.
אנחנו רוצות בשבילם את הכי טוב,
לפעמים אפילו לעבור במקומם את הקושי הגדול.
אבל לא! לא לזה הם זקוקים מאיתנו.
הם זקוקים לאמון שלנו.
אמון שכל מה שקורה מדוייק להם
בהשגחה פרטית של ריבונו של עולם,
ושהם מקבלים את הכי טוב בעבורם!
(גם עליהם הוא משגיח לא רק עלינו…)
ובעיקר – אמון שהם יכולים!
יכולים להתמודד עם מציאות החיים, ובגדול!
בכך אנחנו עוזרות להם לגדול, לקבל כוחות,
להצמיח כנפיים ולעוף גבוה גבוה!
נכון, זה קשה.
כי לפעמים הם משתדלים להראות לנו כמה הם מסכנים,
וכמה אנחנו אכזריות שהעזנו
להשאיר אותם להתמודד כך לבד.
(עם החברים, הגננת, המורים וכמובן ה' יתברך שאוהבים אותם…)
ולפעמים לנו יש צורך לדאוג,
כדי להרגיש שאנחנו אמהות טובות.
מכירות את הילד שנכנס ביום הראשון לגן
ומתחיל לשחק בלי להתבלבל,
ואפילו לא אומר לנו שלום,
שלא נדבר על נשיקה וחיבוק…
(זה ממש מעליב!)
כמו הבת שלי בת השנה וחצי –
מה לא קשה לך להיפרד מאימא,
אז איך אני אדע שאת אוהבת אותי?!
אז יקרה שלי,
בואי נחזק את האמון שלנו בעצמנו –
אנחנו יכולות!
יכולות להאמין בילדים שלנו.
לתת להם חיבוק ונשיקה,
למלא אותם כוחות,
ולתת להם להתמודד עם אתגרי החיים!
אני מסיימת עם המילים המדהימות של הרב קוק כברכת הדרך לנו ולילדינו: