לא הצלחתי לקום היום, כל הגוף היה כבד… אבל בסוף קיבלתי מתנה

וואי.. בקושי קמתי היום..

הכרחתי את עצמי לקום ולעשות הליכה,

אבל מצאתי את עצמי גוררת את הרגליים..

תחושת כבדות בכל הגוף, כתפיים תפוסות, בטן מתהפכת..

הסוף של זה היה אחרי כמה שעות,

עם שחרור מדהים והקלה עצומה!

רוצה לשמוע איך זה קרה..?

עצרתי.. שאלתי את עצמי מה קרה?

התשובה לא איחרה לבוא.. פסח!

כולם מנקים ולי אין כח אפילו לחשוב על זה..

כולם קונים ולי אין אפשרות עכשיו להוציא..

האביב מוציא את כולם החוצה ואני רוצה להסתגר..

הרגשתי שיש איזה גוש בטון בבטן..

האמת גם לו לא היה נעים להיות שם, הוא רצה לצאת..

שאלתי אותו איך הוא ייצא?

הוא אמר לי שאני צריכה לפתוח את הלב,

להרפות ולסמוך על ה' שיהיה בסדר..

ישר הרגשתי את הנוקשות בכתפיים..
בחיים לא! הן צעקו..

אנחנו לא משחררות!

מספיק נפגענו בחיים..

אנחנו לא סומכות על אף אחד! גם לא על ה'..

אנחנו צריכות להגן על המקום הפגיע בפנים..

לא משחררות!

וואי, זה כאב..

כאב לשמוע את זה וכאב להרגיש ככה את הכתפיים..

גם הדמעות לא איחרו לבוא..

בפנים היה כעס,

על כל מי שנפגעתי ממנו וגם על ה' שככה עשה..

הרגשתי כל כך לבד, כעסתי, צעקתי, בכיתי…

ונרגעתי..

פתאום היה שקט..

ואז שמעתי קול מבפנים שאומר לכתפיים, תודה!

תודה שאתן מגינות עלי, מגוננות עלי..

אבל אני כבר לא רוצה להיות

בתוך הכלא הזה של האי אפשר,

ולא להאמין כדי שלא להתאכזב ולהיפגע…

זהו, אני כבר חזקה!

הרי עברתי את כל הדרך הזאת כדי להיות יותר חזקה..

אז זהו, אני יוצאת החוצה..

מוציאה רגל ועוד רגל והנה אני בחוץ..

אמנם רק שתיל קטן, עדיין לא עץ חזק..

אבל אני משוחררת..

אני מאמינה..

אני סומכת..

אני חזקה!

איזה שחרור, איזו הקלה,

איזו קלילות, טון בטון ירד ממני!

זאת המתנה שקיבלתי לפסח!

תודה לגוף שלי, שמאותת לי כל הזמן,

תודה על יכולת להקשיב פנימה,

תודה על קבלה ואהבה שלמדתי במסע החיים,

תודה לה' יתברך שלא משאיר אותי לבד!