הלכתי לרופא נשים לבדיקה שגרתית בשבוע 14 של ההריון. הרופא בדק אותי באולטרסאונד ואמר, נראה לי שהתבלבלנו את בשבוע 10 לא 14… הלב התחיל לפרפר. לא התבלבלנו אמרתי, אני בשבוע 14. רגע אני אבדוק שוב אמר לי הרופא. כן, הוא בגודל של שבוע 10. משהו בפנים הבין וסירב להאמין. נבדוק אם יש לו דופק. הרופא בדק. התשובה לא איחרה לבוא. אני מצטער אבל אין דופק. אתה בטוח? כן, אין דופק. הייתי בהלם. כמה רציתי, התרגשתי, חלמתי וקיויתי. וזהו, זה נגמר? פשוט כך? אולי זה לא נכון? נכנסתי לאחות וסיפרתי לה. היא כל כך הצטערה בשבילי. כמה חבל לעבור שלושה חודשים של בחילות וכאבים סתם היא אמרה. למרות הקושי, באותו רגע האירה בי הבנה שזה היה ממש לא סתם, למדתי וקיבלתי המון מההריון הזה, ואני לא מצטערת לרגע.
ובאמת ההריון הזה נתן לי הרבה כוחות של חיים וריפוי (לא שהיה לי קל פיזית..) אני מטפלת בשיטה שנקראת "התמקדות". בהתמקדות מקשיבים לגוף (התאים של הגוף נושאים בתוכם זכרונות רגשיים), מקבלים ממנו הבנות לגבי הנפש ומאפשרים למקומות נפשיים וגופניים שתקועים להשתחרר. זה איפשר לי בהריון להקשיב לעובר מבפנים, להקשיב לנשמה שאני נושאת בתוכי. באחת הפעמים כשהיה לי קשה עם איזה נושא והרגשתי ממש יאוש, ישבתי בשקט והקשבתי. משהו בבטן התחתונה משך אותי לשם. המתנתי בסקרנות לראות מה יעלה. ואז נפתחה שם כמו דלת וראיתי את הרחם ובתוכה העובר, והכל זוהר באור יקרות. היה שם שקט, רוגע, טוהר, קדושה. אמרתי לו שאני מקנאת בו, שגם אני רוצה להרגיש ככה. הוא אמר לי, את גם יכולה. שאלתי, איך? הוא אמר, בואי תיכנסי גם את פנימה לרחם. אני אעשה לך מקום. נכנסתי. עטפה אותי הרגשה של חמימות בתוך הרחם, שלוה אינסופית, כמו בתוך חלום, משהו שקשה לתאר, הרגשה נפלאה. לא רציתי לצאת משם. העובר אמר לי שאני לא חייבת לצאת, שיש לי בחירה אם להיות בהרגשה הטובה הזו או בהרגשה של היאוש, של השחור. ומשם והלאה כל פעם שהרגשתי קושי בהריון חזרתי לרחם ולעובר ולכל האור שיש שם, והתמלאתי בכוחות, בחיים.
כשהבנתי שההריון הולך להסתיים, הרגשתי שאני רוצה להיפרד מהעובר, מהחיים שנשאתי בתוכי בחודשים האחרונים (גם כשגוף כבר לא חי, הנשמה עדיין נמצאת כאן עד שהגוף חוזר למקומו). שאלתי אותו אם הוא רוצה לספר לי איך היה לו אצלי. הוא אמר לי שהיה לו טוב והודה לי שהייתי בשבילו בית, שנתתי לו מקום בתוכי. אמרתי לו שאני לא רוצה להיפרד ממנו. הוא אמר שהוא היה צריך לקבל חום ואהבה, מקום, ועכשיו הוא צריך ללכת. זה הכי טוב בשבילך. אל תדאגי החלל יתמלא מהר בהרבה דברים טובים ובעוד ילדים בע"ה. אני סיימתי את תפקידי ועכשיו אני יכול ללכת. באתי להביא לך ריפוי, שפע, אור, ועכשיו את מוארת. אמרתי לו שלמדתי ממנו המון. ביקשתי ממנו שישמור עלינו מלמעלה וישלח לנו נשמה אחרת שזקוקה לנו.
למחרת הלכנו לבי"ח לוודא סופית שאין דופק. אחרי שנבדקתי בבי"ח טילפנתי לקבוע תור להפלה בכדורים (מתאשפזים בבי"ח ומקבלים כדורים שגורמים להתכווצויות של הרחם ותוך כמה שעות מתחיל דימום ונגרמת הפלה). היה תור רק לעוד שבוע. טוב, אמרתי לעצמי כנראה שה' רוצה לתת לי הזדמנות לנסות לגרום להפלה טבעית.
היה קשה להמשיך ב"שגרת החיים" עם הידיעה שבבטני עובר ללא דופק ושבכל רגע יכולה להתחיל הפלה. הרגשתי שבורה, כאובה, אבודה, בודדה (אף אחד לא אמור לדעת שזה מצבי…) חזרתי פנימה להקשיב למה שיש שם עדיין בפנים. היה שם כאב, אכזבה, ייאוש, חוסר אונים, תסכול, למה זה מגיע לי? פחד שלא יהיה עוד הריון (זאת לא היתה הפלה ראשונה שלי), שההרגשה הזאת לא תחזור יותר.
יום לפני התור שקבעתי להפלה ע"י הכדורים קראתי באינטרנט מה זה אומר והחלטתי שזה לא בשבילי. קבעתי תור לגרידה. התור שהיה, היה פנוי רק לעוד שבוע וחצי. הבנתי שקיבלתי עוד זמן להתמודדות וניסיון לגרום להפלה טבעית. ניסיתי הומיאופתיה, רפלקסולוגיה, דיקור – הגוף לא שיתף פעולה. בין לבין מצאתי את עצמי בהכנות לפורים, תחפושות, משלוח מנות בישולים לסעודה, והכנות לשבת, כל זה תוך כדי גלים נוספים של בכי, כאב ופרידה. בפורים קמתי חולה ממש (עם חום, אחרת זה לא נקרא שאמא חולה..) והרגשתי שאני לא יכולה יותר, שאני חולה מכל העניין הזה, שאני רוצה כבר לגמור עם זה ולהמשיך הלאה. למחרת, בשושן פורים נסענו לבי"ח היחיד שמצאתי שמוכן לעשות גרידה במקום בלי תור (לניאדו).
חזרתי הביתה חולה וכואבת. יום לאחר מכן קמתי עם תחושה חזקה שהרחם שלי רוצה לבכות. הקשבתי לה. הרחם התאבלה, רצתה לבכות, עכשיו אין לה משמעות, היא ריקה מתוכן, קשה לה, כואב לה. (אז הבנתי למה כל הניסיונות להפלה טבעית נכשלו, הרחם לא היתה מוכנה לשחרר את העובר). הבנתי אותה, חיבקתי אותה ואמרתי לה שמה שהיא קיבלה זה מתנה, ושאפשר לקחת את זה בכל שלב, זה גם לא נשאר אצלה לעד. אבל את היכולת שלה ליצור, לתת, להכיל, להיות, לצמוח, זה שלה את זה אי אפשר לקחת ממנה. שאלתי אותה במה היא בוחרת, מה היא רוצה, אם היא בוחרת למות או לצמוח. היא רצתה לצמוח. היא התמלאה בכוחות, ברצון, ביצירה, בצמיחה, באלף צבעים שהפיצו את אורם לי ולכל העולם.
הסטטיסטיקה אומרת שאחד מתוך שלושה הריונות נגמר בהפלה, ואני אומרת שכל הריון נגמר בלידה. בכל לידה יש כאב. יש לידה שמביא איתה הרבה שמחה וחיים, ועל ההתמודדויות שבה כל הזמן מדברים. ויש לידה אחרת שעליה לא שומעים, אפילו מסתירים (לא כדאי לבזבז כל כך הרבה כוחות בלהסתיר, לא עשית שום דבר רע, את לא אשמה), לידה שיש בה גם אבל, צער ואובדן. וגם זאת לידה, לידה שמצמיחה בדרך אחרת.
מותר לבכות, לכאוב ולפחד, להקשיב לכל מה שעולה מבפנים. וביחד עם זאת לשאת את הידיעה שגם את הלידה הזאת ה' יתברך שלח לך באהבה, בהתאמה מיוחדת עבורך. וגם בכאב הזה ה' איתך, עוטף אותך בחסד וברחמים.. כמו ברחם.