בימים אלה של אבל לאומי על חורבן בית מקדשנו,
רציתי לספר לך משהו שלמדתי השבוע על עצמי,
על הקשר שלי עם ריבונו של עולם ועל בניית בתים בישראל..
מה אני מרגישה כשאני מתבוננת על הקשר שלי עם עצמי?
האם אני אוהבת את עצמי, מקבלת את עצמי בלי תנאים, בכל מצב?
גם כשאני חסרת כוחות, מבולבלת, מתוסכלת, מאוכזבת, עצובה, כועסת, מפחדת…
האם תמיד יש בתעודה העצמית שלי "לא מספיק" באיזשהו תחום?!
כשאני מסתכלת על עצמי במראה האם אני אוהבת את מה שאני רואה?
האם אני יכולה להגיד על עצמי שאני פשוט טובה?
ריבונו של עולם מלווה ומכוון לכל אחת את מה שהוא צריכה בדיוק.
עובר איתנו יד ביד את כל המסע המופלא שלנו, פה בעולם הזה
ובוודאי אוהב כל אחת ואחת מאיתנו.
השאלה היא האם אני מרשה לעצמי להיות פתוחה לאהבה ולקבלה האינסופית של ה' יתברך?
או כמו שאני דוחה ולא מקבלת את עצמי, ככה אני לא מוכנה לקבל את החיבוק שה' שולח לי…
הילדים שלי בחופש – בבית, ואני עובדת – בבית, ובעלי משפץ – בבית.
איך בית אחד יכול להכיל כל כך הרבה: ילדים בחופש, אימא עובדת ואבא משפץ?
אני לא מצליחה להכיל את כל זה…
בהתחלה ניסיתי להתמודד, לתחם, לקבל, לשמוח…
אבל לאט לאט ראיתי שהכול מתערבב לי, מתערפל לי.. ואז התייאשתי..
עצרתי, התבוננתי פנימה.
ראיתי ילדה קטנה מתוסכלת, מבולבלת, מיואשת…
כששאלתי את הילדה הקטנה למה היא זקוקה ממני עכשיו,
היא ביקשה שאני אקבל אותה, שלא אדחה אותה,
שאומר לה שהיא בסדר, עם כל הקושי שלה.
כאן הגיעו הדמעות… איך לא ראיתי אותה עד עכשיו…
נתתי לה חיבוק גדול ואמרתי לה שאני אוהבת אותה ומקבלת אותה ממש כמו שהיא עכשיו.
ואז הרגשתי שגם ה' יתברך אומר לי – ילדה יקרה שלי,
אני רואה כמה את מתכוונת, כמה את רוצה, כמה את משתדלת.
את ממש בסדר איך שאת עם כל הבלבול והקושי, ואני אוהב אותך כמו שאת!
אחר כך הגיעה אנחת הרווחה, ותחושת השחרור מהמועקה שליוותה אותי בשבועיים האחרונים.
בשבוע זה שאנחנו אבלים על חורבן בית מקדשנו,
מייחלים ומשתוקקים לבניין הבית הכללי,
אני רוצה להציע דרך להוספת נדבך,
בבניין ההולך ומתהווה פה בארץ הקודש – בנין האני הפרטי שלי –
נביט לעצמנו במראה ונגיד בפה מלא:
יקרה שלי, אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאת עכשיו!