אישה שעברה תהליך מאוד משמעותי בהריון ובלידה, סיפרה לי את סיפורה:
הייתי בחודש שמיני להריון. הרגשתי חוסר שקט, לא הבנתי למה. לא הכרתי את עצמי ככה. הרגשתי שאני ממש נחנקת עם עצמי, שאני בסערה, שאני מלאת פחדים.
ערב אחד הלכתי למפגש שאירגנו בי"ח לניאדו, ושם מבין כל ההרצאות תפס אותי משפט אחד: "…גם בלידות חוזרות – לקבל את זה שאת מפחדת.." המשפט הזה נתן לי הבנה חדשה: מותר לי לפחד. אפילו שהלידות שלי מהממות ובריאות, זה בסדר לפחד. הרגשתי שיש בתוכי עומס חששות לקראת הלידה ,שיצרו חוסר שקט פנימי שהשפיע על כל החיים שלי. הייתי מתוחה, מעורבבת, דבר שלא הייתי רגילה אליו בחיים שלי. לא ידעתי מה לעשות. במקרה (רק מה'..) הגעתי לסדנא שדיברה על קשיים בחיים ועל החשיבות לטפל בהם ולהוציא אותם החוצה. לא להדחיק את הקשיים ולהישאר איתם בפנים. חשבתי לעצמי שזה בדיוק המצב שבו אני נמצאת..
בכל זאת התביישתי ללכת לטיפול, הרי סה"כ הכל בסדר. אם אני הולכת לטיפול זה אומר שמשהו בי לא בסדר?! הרי בשביל ללכת לטיפול צריך שתהיה בעיה שאפשר להגדיר אותה כבעיה, וגם צריך להעיז לבוא לפתוח לפני מישהי אחרת את מה שקשה לי, זה מפחיד.. ואיך אני אצא משם.. ואני הרי מכירה את עצמי הכי טוב, אז מי כבר תוכל לעזור לי.. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. הבנתי שאני בתוך הקושי ורק מישהי שהיא מחוץ למציאות הזאת תוכל לפתוח לי את העיניים ולהאיר לי דברים שאני לא יכולה לראות בעצמי. ואולי היא גם תוכל לעזור לי להיכנס למקומות יותר עמוקים שלבד אני לא יודעת ואולי גם לא רוצה להיכנס אליהם.
הגעתי אליך… היתה לך נוכחות מרגיעה, הרגשתי שיש לך יכולת להיות כלי, לכוון אותי. הרגשתי שאת מקבלת אותי איך שאני, בלי שיפוט וביקורת ממקום נקי ומאפשר. סיפרתי לך איך אני מרגישה. הסברת לי שהתחושות באות ממקום עמוק יותר בתוכנו ,ולכן כדי לראות מה יש שם וכדי לשחרר, כדאי להיכנס פנימה ,להקשיב לתחושות מבפנים ולאפשר להן מקום של שחרור. עשינו הרפיה קצרה ונכנסנו פנימה. היתה שם תחושה שאני עומדת בים, ובים יש גלים נעימים. לאט לאט הגלים התחזקו וזה הפך למשהו לא נעים. בהמשך הגלים הצליפו בי, היתה סערה. ואני עמדתי שם כמו תורן, מנסה בכל כוחי לא ליפול ולא מצליחה. פחדתי להעלם, לא להיות כלום. פחדתי מהחוסר אונים, מהחוסר שליטה, פחדתי להתפרק. היינו שם ביחד, כיוונת אותי פשוט להיות שם ולנשום, לקבל את הגלים שמגיעים, ולדעת שזה בסדר ליפול, להעלם בתוך הים. אחר כך הפכתי לכתם שמיטלטל בים, לאט לאט פשוט צפתי במים. המים נרגעו והרגשתי כמו עלה שצף בעדינות על הגלים. הצטיירה לי תמונה פסטורלית ורגועה. יצאתי עם תחושה מאוד חזקה – שאפשר ליפול, ושיכול לצאת מזה משהו טוב. הרגשתי שהחוויה הזאת נטבעה בי, שזה נכנס לתוכי ושזה שם. לאט לאט הרגשתי שהדברים נפתחים ונרגעים במציאות, בחיים שלי.
היתה לידה מדהימה! למרות שזאת היתה לידה קשה יחסית – העובר היה במצג פנים ולכן שלב צירי הלחץ התארך מאוד. אמרתי לעצמי, תכניסי את הראש למים ותיהי כלום, היה לי טוב להיות במקום החסר אונים, לבכות את המקום הלא זקוף, לתת לעצמי להיות למטה.
הכל התחבר לי אח"כ להבנה נפלאה – אם תתני לעצמך לרדת, תוכלי לעלות למקום הרבה יותר גבוה ,ממה שאת חושבת שתוכלי לעלות, בלי לרדת.