איחור ביציאה (מוכר, לא?!)

בעלי ואני היינו צריכים לצאת מהבית בשעה 19:00,
לכן קבענו לצאת בשעה 18:45…
בשעה 18:40 עוד ראיתי את בעלי מדבר בטלפון,
הרגשתי איך העצבנות מתחילה להזדחל פנימה.
בשעה 19:00 היינו בבית –
בעל במקלחת, אישה עצבנית, עדיין לא מאורגנת..
ושישה ילדים חסרי סבלנות!
יצאנו בשעה 19:20

ישבתי ברכב הנוסע כשאני כועסת, שותקת.
חשבתי – על מה אני בעצם כועסת? עליו?
הרי הייתי יכולה לעצור אותו,להגיד לו שחשוב לי לצאת בזמן
(רציתי להספיק עוד משהו בדרך…)
וגם אני לא התארגנתי מספיק בזמן,
אז גם אני אחראית על האיחור,
ועכשיו זה עוד יותר מתסכל!
כי אני גם כועסת, וגם אין לי את מי להאשים…

המשכתי להקשיב לקולות שבפנים.
מה הכי קשה לך? שאלתי.
שתיכננתי משהו, וזה לא קרה.
שרציתי משהו, ולא קיבלתי.
נכון, זה מעצבן, זה מתסכל.
ניסיתי להבין ולקבל את עצמי.
ועדיין הרגשתי שמשהו תקוע בפנים,
כמו גולה בגרון.

הפניתי את תשומת ליבי לגולה בגרון.
מה יש שם עכשיו? שאלתי.
המתנתי, והתשובה הגיעה –
אכזבה! פשוט אכזבה גדולה.
אכזבה מהמציאות שהשתנתה
(עכשיו גם את הנסיעה עם בעלי פיספסתי…)
ובעיקר – אכזבה מעצמי…למה אני נתקעת על כל דבר קטן,
למה אני לא מקבלת, זורמת.
רציתי להיות אחרת, ושוב אותו דבר…
הדמעות לא איחרו לבוא…

למה את זקוקה עכשיו ממני?
שאלתי את הגולה בגרון.
היא ענתה: תקבלי אותי, תפתחי לי,
אל תחנקי אותי בפנים,
את בסדר כמו שאת!
סוף סוף הגיעה נשימה עמוקה
והרגשת המועקה השתחררה…
וכל הכבוד לבעלי הגיבור שישב כל הזמן לידי,
ראה אותי בוכה, ידע שאני זקוקה למרחב,
שתק, ספג וקיבל אותי כמו שאני!