בזמן האחרון אני מרגישה,
שמשהו תקוע לי בחיים…
יום אחד, החלטתי להקשיב לזה מבפנים.
כשהפניתי את תשומת הלב אל הגוף,
הרגשתי תחושה בגרון,
כמו של פקק שעם שתקוע לי בגרון.
נאנחתי, כן הנה משהו תקוע…
אין לי אוויר, פניתי אליו,
אתה ממש חונק אותי.
זה מה שאני רוצה, הוא ענה לי,
אני רוצה שתחפשי,
מאיפה את יכולה להתחיות.
שיתבשל לך בפנים,
שתיצרי, שתייצרי,
עד שזה יפרוץ החוצה,
ופשוט יעיף אותי מהמקום!
הרגשתי כבר את ההתבשלות בבטן,
הפניתי לשם את תשומת הלב.
התחושה היתה שיש משהו,
בבטן התחתונה, ברחם.
היתה שם תביעה חזקה,
ליצירה של משהו חדש,
ללידה של עצמי.
היה שם עוד משהו.
היה שם פחד,
פחד להשתנות.
כמו עובר קטן שנמצא ברחם,
והוא עטוף, מוגן, בטוח,
חם לו, נעים לו, הוא מוזן,
הוא מקבל את כל מה שהוא צריך,
הוא לא רוצה לצאת החוצה.
הוא מפחד פחד מוות…
למה לצאת?
למה לעשות את כל הדרך המפרכת הזאת?
זה כואב.
ואיך זה בכלל יגמר?
מה יש שם בחוץ?
בחוץ קר, חשוף, צריך להתאמץ…
לא רוצה!
כאן כבר הבכי היה ללא מעצורים…
התחושה היתה שאני הולכת להתפרק…
אבל גם היתה שם הבנה,
שיש שם משהו יותר חזק ממני.
היה שם עוד קול שלי, שאמר לעובר:
אתה לא יכול להישאר פה.
זה כבר קטן עליך,
זה לא מתאים לך.
יש לך תפקיד בחוץ, שליחות,
לתת לעולם את מה שיש לך,
את כל מה שקיבלת וספגת,
אתה צריך להעביר את זה הלאה,
לא להשאיר את כל הטוב הזה אצלך,
רק בשבילך.
זה לא שייך לך.
זה מתנה שקיבלת,
בשביל לתת לעולם,
זה שייך לכולם.
אבל זה עדיין מפחיד,
אמר העובר הקטן.
נכון, עניתי לו. זה מפחיד.
אני איתך כל הדרך,
מחזיקה לך יד,
עוזרת, תומכת, מלווה.
אתה לא לבד!
טוב ננסה, הוא אמר.
ביחד עלינו במעלה הגרון,
והגענו לפקק שתקוע שם.
הוא גייס את כל הכוחות שלו,
ו… בבת אחת…
פרצו הכוחות החוצה!
הרגשתי מותשת ועייפה.
מה הפלא, חשבתי לעצמי,
הרגע ילדת… וגם ונולדת…
זה נראה לי יותר קשה מכל לידה…
אישה יקרה,
נכון, זה קשה, כואב ומפחיד להיוולד,
אבל העולם מחכה לכוחות שלך!
אפשר גם לפחד וגם לפרוץ החוצה,
תנסי, כדאי לך!