רגע, אולי אני יכולה לעשות את זה?

טוב, אז מי יעשה את זה? כמובן בעלי המוכשר!
אמממה אין לו זמן…
אוף…
רגע, אולי אני יכולה לעשות את זה? חשבתי..
ומיד ענה הקול בתוכי, השתגעת?!
אין לך מושג איך עושים את זה, ומתי את תעשי, גם לך אין זמן מיותר..
בסוף החלטתי, יאללה נצא להרפתקאה, וננסה!!

אז שיניסתי מותניים, לבשתי בגדי עבודה, והתחלתי לקלף את הקיר..
וואו, זה לא נגמר.. וכבר כואבות לי הידיים, איך אני אמשיך..
אולי אני אחכה שהילדים יחזרו ואני אתן להם לעשות את זה, הם בטוח יהנו מזה…
התחילו הקולות המיואשים..
אל תדאגי, מקסימום תעשי הפסקה, יהיה כיף! ענה קול אחר..

טוב, שלב א' נגמר..
יאללה לעבודה!
רגע.. זה לא כזה קל… איך עושים את זה?
השליכט לא נדבק לקיר, הכל עף לי לכל הכיוונים..
לא נורא תמשיכי, תנסי עוד.. לאט לאט…
הנה אני מצליחה!
לא… תנועה לא נכונה והכל יורד.. ומה עושים עם הפינות..
תנסי עוד… את יצירתית.. את תצליחי..
יופי! כל הכבוד לך!!!!

איכשהו אחרי שהתקשרתי לבעלי והוא התחיל לתת לי עצות, נהייתי עצבנית..
התחילו הקולות הקורבניים..
אמאל'ה! מה חשבתי לעצמי!!! אין לי מושג איך עושים את זה!
בטח יש איזה דרך לעשות את זה.. אני לא בנאית… למה התחלתי בכלל, ולמה הוא לא אמר לי את זה קודם, אוף!!!
ויש לי עוד מלא, וכבר אין לי כח…

טוב אמרתי לעצמי, זה הזמן להפסיק!
היית מעולה, היית גיבורה, יצירתית, לא התייאשת מיד, ניסית עוד, וגם הצלחת יפה..
עכשיו הגבורה היא להקשיב לקול שאומר, היה נחמד, אבל עד כאן! מכאן שמישהו אחר מקצועי יותר ימשיך!

התקשרתי לקבלן מהישוב, הלכתי להביא את הפועל שלו, ונשמתי לרווחה..

טוב, הסיפור לא נגמר..
בסוף החומר לא הספיק לכל הקיר, ושתי הקופסאות של השליכט היו בצבע טיפה שונה.. וכן נרשמה אכזבה..

אבל זה בסדר,
כי יש סיפוק, ושמחה מהדרך!
מזה שעשיתי,
שלא חיכיתי שמישהו יושיע אותי,
שהעזתי,
שניסיתי
שהצלחתי,
שהקשבתי לעצמי,
שידעתי למה אני זקוקה עכשיו!
שהביקורת כמעט לא נכחה,
שמצאתי בתוכי הרבה כוחות פנימיים של אומץ, של עידוד, של פרגון, של שמחה!
והתוצאה? אני בטוחה שבסוף גם תגמר על הצד הטוב ביותר, גם אם אני עוד לא יודעת מהו הסוף 🤩