היא שלחה לי הודעה:
כל כך התחברתי לסרטון שלך…
ממש זיהיתי את עצמי בתיאורים שלך…
אפשר לדבר איתך?
כשדיברנו, היא סיפרה לי:
אני רוצה לאהוב ולקבל את עצמי,
אבל אני מרגישה
שבעצם אני מנותקת מהרגשות שלי..
מרגישה איך זה בכל דבר,
איך זה עוצר אותי..
אני רוצה לחיות,
להרגיש את הדברים,
לחוות את החיים,
לשמוח עם הילדים!
זה לא שיש לי איזה בעיה גדולה..
לא עברתי איזה משהו טראומתי בחיים..
ברוך ה' הכל טוב..
אבל כל הזמן יש לי תחושה
שאני לא חיה באמת..
בהכל זה שם..
גם ששמח וגם כשעצוב,
כולם בוכים לידי, ואני לא בוכה…
זה לא יוצא, הבכי לא מגיע…
האמת, שאני גם לא מתחברת להתבוננויות פנימיות..
בדרך כלל אני לא מצליחה לראות שום דבר
או להרגיש בכלל משהו בפנים…
הקשבתי, הבנתי אותה..
זה לא קל..
הסברתי לה מה אנחנו הולכות לעשות ביחד,
והרגעתי אותה שזה בסדר,
לא צריך להגיע למשהו מסוים בפנים,
פשוט להרפות ולהיות עם מה שיש..
כשהתבוננו פנימה,
עלו הרבה ציפיות שיש להם מעצמה
וגם הרבה אכזבות..
זה העלה הרבה אכזבה מעצמה,
תסכול שככה היא,
ואף פעם זה לא ישתנה..
יאוש…
מהר מאוד הגענו לילדה הקטנה בפנים
שכל הזמן מאוכזבים ממנה..
היא מרגישה נורא,
דחויה, לא רצויה…
ילדה שזקוקה שיראו אותה,
שיבינו אותה..
שיראו כמה שהיא משתדלת,
כמה שהיא מנסה..
שיאהבו אותה כמו שהיא
ויחבקו אותה…
איך זה מרגיש עכשיו? שאלתי אותה
משהו שם מרגיש רגוע יותר,
יותר אהוב ורצוי..
אפשר לנשום עכשיו..
הסיפור הזה הוא אמיתי לגמרי!
הוא קורה בערך כל שבוע עם הרבה נשים שאני מלווה..
כי בסוף בסוף,
כל מה שאנחנו צריכות
כדי לקבל כוחות בדרך שלנו
ולשמוח במי שאנחנו,
זה – אהבה!
זה מצרך יקר ערך…
לצערי, יקר מידי..
ואת זה אני הולכת ללמד אותך!
