אולי זה ישמע לך קצת מוזר
שאני מספרת לך את זה,
אבל אני רוצה להיות כנה איתך…
רק לפני שבוע כתבתי לך
שמתחיל הקורס הנפלא שלי,
והיום אני מספרת לך
שדחיתי את הפתיחה של הקורס
עד הודעה חדשה…
את בטח שואלת את עצמך
מה קרה?!
אז אני אספר,
(גם אם לא שאלת.. חחח…)
זה לא בגלל שאני חושבת
שהקורס לא טוב..
להיפך,
התגובות של הנשים בסוף הקורס
היו מרגשות ביותר!
מה שקרה זה,
שהגוף שלי לא הפסיק לכאוב
בתקופה האחרונה…
פעם הראש, פעם הבטן, פעם היד..
וכל פעם שהקשבתי לו,
הוא סיפר לי על פחד אחר,
ואני הקשבתי, וחיבקתי אותו,
ואמרתי לו שזה בסדר ,
שאני נותנת לו יד,
ועכשיו ממשיכים…
אבל זה לא עזר…
הגוף לא הפסיק לכאוב,
והרגשתי שהנשמה שלי צועקת
תעצרי!
וכשראיתי שההרשמה לקורס דלילה,
הבנתי שיש פה
איתות בשבילי מלמעלה לעצור..
לעצור, ולהקשיב עד הסוף,
למה שיש לגוף להגיד לי…
החלטתי שאני לוקחת יום חופש
ונוסעת לים…
היום הזה היה כל כך משמעותי בשבילי!
לאט לאט הקליפות התקלפו..
נשמעו קולות יותר ויותר פנימיים…
רצונות שנדחקו הצידה..
והבנתי שעכשיו אני רוצה להרפות…
הגוף שלי זקוק לריפוי,
ואיתו גם הנפש הפצועה,
והנשמה הכאובה…
כדי לאפשר את הריפוי הזה
אני זקוקה להרבה מרחב,
להאט את הקצב כמה שיותר,
לנשום עוד ועוד,
להיות ממש בנחת…
עלו שם כמה תובנות
והחלטות חשובות,
אבל הייתה הרגשה
שהגוף עוד לא רגוע…
ואז העזתי ושאלתי אותו,
אתה רוצה שאני אבטל את הקורס?
גם מזה להרפות?
והוא קצת להתבייש לענות…
אבל בסוף הגיעה תשובה..
כן, אני רוצה…
אמרתי לו שזה בסדר,
אם זה מה שהוא צריך,
זה מה שיהיה!
הריפוי עכשיו יותר חשוב מהכל!
אז זהו,
החלטתי שאני לוקחת פסק זמן
לעת עתה,
ממשיכה בהילוך איטי,
עם מספר מוגבל של טיפולים,
ועם הרבה מרחב לגוף לנפש ולנשמה!