אז אני לא אמא 100…
בתור אימהות,
לכולנו החופש הגדול
הוא סוג של אתגר…
לא משנה אם אני עובדת
משרה מלאה, חצי, מהבית,
או שאני מורה ואני בחופש..
כשהילדים בבית 24/7
זה מציף..
מציף תסכול, אכזבה
עצבנות, כעס, לחץ, מתח..
ומתחת מתחת לכל אלה,
אין אמא שאין לה רגשות אשמה..
אשמה שהיא בעבודה והם לבד בבית,
אשמה שהיא לא בעבודה, כי הם לבד בבית…
אשמה שהיא לא מספיק מאפשרת..
אשמה שהיא לא מספיק שמה גבולות..
אשמה, אשמה, אשמה…
כל השנים
כשהיה מגיע החופש הגדול,
הייתי מפנה את עצמי
כמה שיותר לילדים.
עוצרת את העסק, וזהו,
אני בבית..
עם השנים שחררתי את המקום הזה,
והשנה בחרתי
להמשיך לעבוד בצורה מלאה,
כמובן תוך כדי ג'ינגול
הבית, הילדים, החופשות..
אז כן, זה הציף גם בי אשמה..
ועוד איך…
איזה אמא אני..
ומה יותר חשוב לי?!
וכמובן שכאני מרגישה ככה,
אז גם לילדים יש מה לומר…
אז עכשיו,
אחרי שחצי חופש כבר עבר,
ואני מתמודדת הרבה
עם האשמה הזאת,
(בכבוד יש לומר..)
סוף סוף נפל לי האסימון..
לאורך כל הדרך
הבנתי שאני רוצה לשחרר..
לשחרר משהו…
את הבית, את העבודה, את המטלות…
ולא הצלחתי,
האשמה זאת המשיכה ללוות אותי…
ופתאום אני מבינה –
אני בוחרת לשחרר את האשמה!
אני בוחרת לשחרר את המאה אחוז!
אז אני לא אמא 100%
וגם העסק שלי לא יהיה 100%
וגם הארוחות לא יהיו 100%
וגם הסדר לא 100%
וגם הרצונות שלי לא יתמלאו 100%
וגם הילדים לא יהיה מרוצים 100%
אז מה מה יקרה?!
כלום!
חוץ מזה,
שאני אהיה יותר רגועה,
אני אהיה יותר משוחררת…
משוחררת מלהספיק את הכל ,
מלרצות את כולם,
ובעיקר את עצמי…
וזה פשוט גאולה!
פתאום הרבה יותר כיף ככה,
אפשר להנות..