הפעם זה יהיה קצת ארוך, קחי נשימה עמוקה…
השבוע נפל לי אסימון רציני.
האסימון הזה המתין הרבה שנים לתורו,
התבשל לאט לאט, עד שהשבוע נפל סופית.
מהרגע שביתי הבכורה הגיחה לעולם,
והתחלתי את דרכי בעולם האימהות,
הרגשתי תמיד מן חוסר בטחון תמידי,
שבא תמיד עם ביקורת ואצבע מאשימה,
או במילים אחרות רגשות אשמה:
על זה שלא הקשבתי לילדים מספיק,
ועל זה שאני מרחמת עליהם יותר מדי.
על זה שכעסתי עליהם,
ועל זה שלא שמתי להם מספיק גבולות…
בקיצור – איך שלא הסתכלתי על זה,
תמיד יצאתי אשמה…
מאז עברו אי אלו שנים…
הביקורת הפנימית הזאת,
דחפה אותי כל הזמן להתקדם.
למדתי מודעות עצמית (שיטת ימימה),
התחלתי להבין מה עובר עלי,
מה קשה לי, מה מפעיל אותי,
אלו חולשות יוצאות מול הילדים
(וכמובן גם מול בעלי).
בהמשך, למדתי את שיטת ההתמקדות,
בה אני בעיקר משתמשת היום,
כדי לעזור לעצמי ולנשים אחרות.
בתהליך ארוך ואיטי,
למדתי יותר לקבל את עצמי,
להתחזק אל מול הילדים,
הבעל, המשימות, החיים.
לקבל בטחון במקום שלי.
ועדיין ליוותה אותי
הביקורת ואיתה רגשות האשמה…
לכן הגעתי לפני כמה חודשים,
שוב לחוג הורים.
הפעם ממקום יותר בוגר, יותר מודע,
ועם כלים נוספים.
ממש בסוף החוג נפל לי האסימון סופית –
הבנתי שיש בתוכי הנחת יסוד שאומרת:
אני לא שווה, אם אני לא מקבלת 100 במבחן האימהות!
ולכן כל עוד החינוך שלי לא מושלם –
אני לא רגועה!
גם כשדברים מתקדמים, נפתחים..
אותי זה לא מספק,
אני לא בסדר, כי אני יכולה יותר!
הרגשתי שאני רוצה להתבונן בזה עוד קצת,
הרי יש לי כלי מדהים, למה לא להשתמש בו?!
התיישבתי,
נשמתי כמה נשימות עמוקות,
והפניתי את תשומת הלב אל הגוף.
הרגשתי שיש בלב תחושה כבדה,
של עצבות, תסכול וייאוש,
המקום היה מכווץ מאוד.
היה שם קול שאמר בכאב:
אני אף פעם לא אהיה אימא טובה…
מה היית רוצה? שאלתי את התחושה הקשה.
רק אל תדחי אותי, היא אמרה.
אל תגידי לי, שזה שהילדים מתנהגים ככה –
זה לא בגללי..
שיש להם אבא, ויש להם בחירה חופשית,
וחוץ מזה שה' מנהל פה את הכל…
לא רוצה לשמוע את זה!
אז למה את זקוקה עכשיו? שאלתי.
תגידי לי שאני בסדר איך שאני,
שמותר לי להרגיש ככה.
את נהדרת, אמרתי, וחיבקתי אותה.
סוף סוף הגיעה אנחת הרווחה.
ניגבתי את הדמעות ואמרתי לעצמי:
טוב, אז אני לא אקבל 100 במבחן האימהות,
אני מוכנה לקבל את זה שאני לא 100…
אני רוצה לספר לך שזה פשוט הרגיע אותי,
כי עכשיו אני מרגישה חופשיה,
משוחררת מהכלא שהכנסתי את עצמי לתוכו.
אני חופשיה להגיד לילדים שלי
מה שנראה לי נכון לעכשיו,
גם אני לא אקבל על זה 100 במבחן…
והכי חשוב –
איך שזה השפיע על הבית:
פתאום דברים התיישרו, נפתחו.
למרות שהגבולות אולי יותר נוקשים עכשיו,
הילדים יותר שמחים,
כי ברור להם מה אימא רוצה,
וזה מה שילד הכי צריך – ביטחון.
אימא שמחה ובטוחה בעצמה!
אל תדאגי הניסיונות לא נגמרו:
היום בבוקר,
כשניסיתי לדרבן את אחד הקטנים,
התחלתי לשמוע את הקול שאומר:
אולי זה לא נכון..
ישר עניתי לו:
מקסימום אני לא אקבל 100 במבחן.
פתאום קפצה שוב הביקורת –
לא, במקרה הזה, אני לא מוכנה!
טוב, אז יש עוד על מה לעבוד…
בשביל זה אנחנו כאן!
מברכת אותך בהמשך התקדמות בשמחה!
ואל תשכחי –
ה' אוהב אותך, גם אם לא קיבלת 100 במבחן (שלך),
מגיע לך גם לאהוב את עצמך (באמת)!