שוב יום שישי…
הרבה משימות, הרבה רצונות,
וגם כעסים ואכזבות…
הפעם הרשיתי לעצמי, בכעסי,
לצאת מהבית לפני שבת,
וללכת ל"פינת התבודדות",
לחשוב קצת, לבכות קצת,
להבין מה קורה פה…
אחרי הבכי הראשון,
שאלתי את עצמי,
מה השתנה פה?
מה הפעם אני צריכה ללמוד מזה?
שתקתי, והקשבתי.
התשובה הראשונה שהגיעה מבפנים, היתה:
לא נבהלת מעצמך.
כעסת, וזה היה בסדר.
לא אכלת את עצמך ולכן יכולת להירגע,
וגם לתת לעצמך את הזמן הזה עכשיו.
מה עוד? שאלתי את עצמי.
יש לך בחירה.
את יכולה לבחור להמשיך לכעוס,
כי את צודקת, כי זה מכעיס, כי…
ואת יכולה לבחור להנות ממה שיש עכשיו,
מהמציאות שנוצרה עכשיו.
נאנחתי עמוקות…
כן, אני יכולה, אבל זה קשה.
כי יש משהו מושך בלכעוס, בלהיות צודקת,
בלהיות מסכנה…
נכון, זה קשה, ענה לי הקול מבפנים,
ואת יכולה לבחור מה שאת רוצה,
אבל תשימי לב שזאת הבחירה שלך,
ותבדקי במה את רוצה לבחור עכשיו.
בחרתי לחייך, לחזור הביתה, ולשמוח במה שיש.
ככה חשבתי…
זה לא היה קל בכלל.
כי המקום הזה,
של המסכנה, הפרצוף החמוץ…
הקורבן של המציאות,
(של בעל לא מבין, רצונות שלא מתממשים,
ועוד כהנה וכהנה, את יכולה להוסיף…)
הוא כל כך חזק ומושך.
כל השבת התבוננתי על המקום הזה.
לפעמים קיבלתי אותו,
לפעמים הצלחתי לשים אותו בצד.
וכן, זה היה מבחירה.
במה אני בוחרת עכשיו?
להיות קורבן של המציאות ולסבול…
או להזדקף ולקחת אחראיות,
על איך שאני חווה את המציאות,
לברר מה אני רוצה, להגיד, ולפעול מתוך זה.
ביום ראשון שמעתי שיחה של אשת קבע על זוגיות,
שסיכמה את הכל במשפט אחד:
בזוגיות של אנשי קבע (שלא חוזרים כל יום הביתה),
הכל מאוד תמציתי, כי אין הרבה זמן ביחד.
חייבים ללמוד לדבר תמציתי וגם לריב תמציתי..
זאת בחירה!
אפשר להתמסכן ולהתקרבן – וזה לא עושה טוב.
ואפשר לבחור, למצוא מה עושה לי טוב,
ללמוד להגיד את זה, ולחיות מתוך כוח!
וואו! זאת משימה קשה, אבל משתלמת.
לחיות מתוך רצון וכוח!
(ולא מתוך קורבנות…)
בהצלחה לכולנו!
בהקשר ליום העצמאות: זה נכון לגבינו גם בתור עם…!