אתמול בלילה סיימתי את היום
באפיסת כוחות, בכעס ובבכי…
בהתחלה כעסתי על בעלי שהלך לשיעור
ולא עזר לי מספיק,
(למרות שהוא שאל אם זה בסדר ואני אישרתי…)
ועל הילדים שמצאו עיסוקים אחרים,
ולא עזרו כמו שאני ציפיתי…
אבל בפנים באמת כעסתי על עצמי,
שאני לא יודעת מספיק לבקש עזרה,
ושקשה לי לעצור בזמן ולנוח, ועוד ועוד…
וזה מה שהפיל לי את האסימון לגבי שבועות:
חז"ל משווים את מעמד הר סיני
לחתונה, בין הכלה – עם ישראל, לחתן – הקב"ה.
ושבועות זה מלשון שבועה.
היו שתי שבועות במעמד הר סיני,
עם ישראל נשבע אמונים לה' יתברך,
אבל גם ה' יתברך נשבע אמונים לעם ישראל.
והשפת אמת מדגיש –
"שהשבועה הזאת קיימת לעד
בכל איש מישראל, ואין לה התרה עולמית"
והארה שלה חוזרת אלינו כל שנה בשבועות.
כמו בכל קשר זוגי –
יש כל הזמן התקרבויות והתרחקויות.
כך גם בינינו לבין עצמנו,
וכך גם בינינו לבין ריבונו של עולם.
אבל באמת באמת הקשר הוא נצחי,
ובבסיס שלו יש אהבה גדולה שמקשרת ומחברת,
ורצון גדול להתקרב!
בשבועות הלב יכול להיפתח ולהתקרב חזרה,
אם מאפשרים לו.
איך?!
על ידי הרצון – אני רוצה! (גם אם אני לא מצליחה…)
ועל ידי תפילה.
(לא סתם דוד המלך נולד בשבועות, ועליו נאמר "ואני תפילה")
שבועות זה זמן מיוחד של קשר וחיבור.
זה הזמן לפתוח את הידיים, את הלב ואת הפה שלי,
ולומר לה' יתברך שרוצה להשפיע עלי את אהבתו:
אני רוצה, אני קשורה!
ולדעת שה' אוהב אותי כמו שאני,
ורוצה להשפיע עלי את טובו ואהבתו כל הזמן!
שנזכה לקבלת תורה בשמחה!