לא יודעת אם זה קשור להריון או לא,
אבל בזמן האחרון העצבים שלי רופפים,
והסבלנות שלי לא משהו…
גם היום הרגשתי איך העצבנות הולכת וגוברת,
והסבלנות הולכת ופוקעת.
איכשהו הצלחתי להשכיב את הקטנה,
את הגדולים השארתי להתמודד לבד עם ארוחת ערב,
ומצאתי לי איזה מקום מפלט.
התיישבתי ונשמתי (זה כבר המון…)
הרגשתי איך הדמעות מתחילות לבצבץ.
בהתחלה ניסיתי לעצור אותן,
אבל אחר כך הבנתי שלא כדאי,
אז פשוט נתתי להן לשטוף,
לבכות בלי להבין למה,
רק לאפשר לבכות, ולהתנקות.
אחר כך נשמתי נשימה עמוקה,
ושאלתי את עצמי,
למה את בוכה?
זה לא הולך כמו שאני רוצה,
וזה קשה ומתסכל… הייתה התשובה.
ואז אני מאשימה את בעלי, את הילדים,
את ריבונו של עולם…
אבל באמת, בפנים בפנים,
אני מאשימה את עצמי,
שלא עשיתי את הדבר הנכון,
שהתמסכנתי והייתי חסרת אונים,
ושלא הרפיתי בזמן המתאים…
מכל הצדדים אני יוצאת אשמה!
וואו, זה קשה, נאנחתי..
למה את זקוקה? שאלתי
רק חיבוק,
רק חיבוק של מישהו שיגיד לי,
את בסדר כמו שאת, אהובה ורצויה!
רק חיבוק, של מי?
שלי!