להיות בדיכאון
זה להסתובב כל היום עם הפנים ברצפה,
זה לרצות להתחפר כל היום בשמיכה,
זה לרצות לקבור את עצמך מתחת לבלטות,
זה לשנוא את עצמך על עצם היותך,
זה כאפה לפנים,
כאפה לחיים,
זאת עצבות גדולה,
ביחד עם עצבנות ללא מעצורים,
זה לנסות לחייך בחוץ,
ובאמת למות בפנים…
וכשזה דיכאון אחרי לידה,
זה קשה שבעתיים,
כי מצד אחד יש לך
תינוק כזה חמוד בידיים,
ומצד שני את מרגישה
לא ראויה בכלל להחזיק אותו…
את לא ראויה בכללי…
כל מה שלא תעשי זה לא בסדר,
את לא בסדר!
והכי את לא בסדר
שאת בדיכאון…
כן, זה נכתב בהרבה דמעות…
זכרונות קשים,
שריטה מתקופה קשה,
שחוויתי פעמיים בחיים.
אבל עם כל הכאב,
ויש הרבה כאב,
אני מודה לריבונו של עולם,
על המתנה היקרה הזאת!
לא, לא רציתי אותה,
התחננתי שרק יקח ממני אותה,
אבל הוא לא ויתר לי,
ולא ויתר עלי,
נתן לי יד ועבר איתי
את הדרך הקשה הזאת,
דרך הפחד, הביקורת, הכעס,
התסכול, האכזבה והייאוש,
דרך התהום שנפערה מתחת לרגליי.
ירד איתי עד למטה למטה,
ועלה איתי גבוה גבוה,
בדרך שרק הוא יודע,
שזאת הדרך שהייתי חייבת לעבור,
כדי לצמוח למקום שבו אני היום:
שמחה במי שאני
גאה באיך שאני
אוהבת את עצמי
כמו שאף אחד בעולם
לא אהב אותי אף פעם,
כמו שריבונו של עולם
אוהב אותי,
אהבה בלי תנאים,
את הבת היקרה,
האהובה והמדהימה שלו!
