מרגע שיצאה שבת הרגשתי סחרחורת..
הכל סביבי הסתובב…
הבנתי ישר שזה קשור לדיבור,
שהיה סביב השולחן בסעודה שלישית,
על מה יהיה השבוע? לומדים בזום? כן.. לא …
הרגשתי שאני מאבדת שליטה..
שזאת הולכת להיות תקופה ארוכה..
בלי סדר, בלי וודאות, בלי שיגרה..
ואני אנה אני באה?
מה אני הולכת לעשות בזמן הזה?
להיות מתאמת זומים?!
לא יכול להיות…
יש לי כל כך הרבה יכולות וכוחות, שאני יכולה לתת..
לעזור למלא נשים שצריכות עכשיו..
אבל איך זה יקרה?! וממה אני אתפרנס…?!
היה גם קול שאמר,
איך את מעיזה להתעסק עם זה עכשיו,
כשכולם בפחד מהמלחמה…?!
השיגרה.. זה מה שחשוב לך עכשיו?!
הראש המשיך להסתובב..
והרגשתי שגם הגרון נחנק…
הרגשתי חנוקה.. חנוקה בתוך המציאות הזאת..
והיה שם עוד משהו…
היה שם כיווץ גדול של אשמה ובושה…
בושה שאני לא רוצה, רק להיות עם הילדים שלי…
איזה מין אמא את?!
אמר לי הקול המאשים…
זה הכי חשוב עכשיו!
הילדים שלך הם הראשונים,
הם הכי צריכים אותך עכשיו!
ואת רק חושבת מתי תוכלי לעזור לאחרות?!
היה שם בכי גדול.. כאב מטורף…
זה נורא הכאיב לי,
שאין לי באמת סבלנות לילדים שלי עכשיו..
וזה משהו שאני כל כך רוצנ..
כל כך רוצה להיות אמא קשובה ונוכחת..
ועכשיו אני פשוט לא יכולה…
נתתי לכאב הזה להיות..
ורק ליטפתי את המכווצת הזאת בפנים…
הרגשתי שאני צריכה תשובה מלמעלה…
הפניתי את המבט למעלה, ושאלתי את ה'
מה אתה אומר?
הוא הסתכל עליי במבט רך, אוהב..
את בסדר, הוא אמר,
אל תהיי קשה עם עצמך עכשיו..
מותר לך…
זה את… זה מה שאת עכשיו…
אל תלחמי בעצמך..
זה לא טוב, זה לא עוזר..
זה גם לא מה שאני רוצה..
תנסי ליצור להם שגרה, תראי שהם עסוקים בבוקר..
בזמן הזה תתני מכוחותייך לאחרות..
ותראי אם אחר הצהריים,
יש לך כוח לתת, שעה אחת נקייה של פניות,
בלי טלפונים, בלי מטלות..
רק להיות איתם..
וגם אם לא, זה בסדר…
סוף-סוף נשמתי לרווחה..
סוף סוף נהיה שקט, והראש נרגע…
זה היה סיפור ארוך…
אבל אני בטוחה שכל אחת מאיתנו עכשיו,
זקוקה לקצת זמן משלה,
לזמן, מרחב ושקט,
שבהם היא מקבלת כוחות לעצמה,
כדי שתוכל אחר כך לתת מזה לבני ביתה,
וכל מי שצריך…
אז בבקשה אל תדלגי על עצמך!
אל תוותרי על הצרכים שלך!
אל תחנקי את עצמך בשביל כולם…
זה לא באמת עוזר…
תני לעצמך זמן (אפילו קצר..)
תביני שאת הכי חשובה עכשיו!
את עמוד התווך של כולם!