זה כל כך מפחיד! היא אמרה..

עשינו הרפיה קצרה,
והיא הפנתה את תשומת הלב אל תוך הגוף
והקשיבה לקולות שבאים מבפנים.
אני מפחדת לאבד אותה,
היא בת יחידה,
זה יהיה חוסר גדול מאוד, היא אמרה,
והדמעות התחילו לזלוג במורד לחייה.
אני רוצה לכבול אותה באזיקים, לא לשחרר,
שלא תלך לחברות, אני לא סומכת עליה..
הדמעות המשיכו לזלוג..

היא הייתה בשקט ואז המשיכה,
אני רואה תמונה של רחל בבית חולים,
ואני עומדת ליד המיטה שלה,
התחושה היא של חוסר אונים גדול,
חוסר ודאות נוראי…
פתאום רחל קמה ונותנת לי חיבוק גדול,
היא אומרת לי אמא אני אוהבת אותך, יהיה בסדר.
אני אומרת לה שגם אני אוהבת אותה,
ואז לוקחים אותה, הדלתות נסגרות והיא נעלמת..
שלומית התפרצה בבכי גדול,
זה כל כך מפחיד! היא אמרה.
את צודקת, אמרתי לה.
תעשי מקום לפחד, הצעתי לה, מותר לך..
שלומית הוסיפה לבכות..
ואז היא נרגעה והמשיכה,
פתאום המעלית נפתחת, ונותנים לי להיות ליד רחל,
היא נותנת שיטפלו בה.
לאט לאט הכל נרגע..
יש תחושה בפנים שיהיה בסדר.
אני מרגישה שלאט לאט הפחד הופך
מכדור ענק למשהו קטן,
אפילו יותר קטן משקד מרק, היא צחקה..
הוא לא נעלם, הוא נשאר בלב למטה,
זה המקום שלו..
מה המתנה שלו? שאלתי אותה,
אני מרגישה עכשיו את האהבה לרחל,
הדאגה שהייתה שם נעשתה קטנה,
ופינתה מקום בלב.
עכשיו אני יכולה לראות אותה,
לאהוב ולקבל אותה,
לא רק לדאוג ולפחד עליה.
בבית, ביום יום, זה קשה לי,
אבל עכשיו אני מוכנה לסמוך עליה,
ופשוט לאהוב אותה!
היא נאנחה, ונשמה נשימה עמוקה.
זה כל כך מרגיע..
זה מקום חדש ממש!
אחרי שבוע, היא התקשרה לספר
שמשהו בקשר שלה עם רחל השתחרר,
נכנס האמון, נכנסה האהבה,
הדברים שהיו קשים וכבדים בקשר שלהן,
פתאום נהיו קלים ומשוחררים.
אני חייבת לך תודה גדולה! היא אמרה.
ואני פשוט התרגשתי ביחד איתה…