מי אוהבת גיהוץ?
למי אין ערימת גיהוץ שמחכה לה באופן קבוע?
לי יש!
היא שם, ותמיד כשאני עוברת לידה,
היא מסתכלת עלי באצבע מאשימה…
טוב, כבר התרגלתי.
אבל בשבוע שעבר הרגשתי,
שבאמת זה כבר עובר את הגבול.
אז ביקשתי מבעלי שביום שישי,
הוא יגהץ (תכלס' זה החולצות שלו…)
בעלי הסכים, ושקט ליבי.
יום שישי עוברות וחולפות השעות.
לבעלי היו עוד המון עיסוקים
שחיכו לו כל השבוע,
וערימת הגיהוץ נשארה מיותמת.
בליבי כבר ניסיתי להבין אותו ולקבל אותו…
שעה וחצי לפני שבת עליתי לקומה למעלה,
וראיתי את בעלי מתחיל לגהץ.
לא לזאת הייתה כוונתי…
יש עוד אי אילו דברים לעשות בבית,
ושעה וחצי לפני שבת,
זה לא בדיוק הזמן המתאים…
שתקתי.
בעלי כנראה ראה שאני עצבנית,
ושאל אותי מה קרה.
לא הצלחתי להבליג, ואמרתי,
כלום, רק אני בהלם
מהסדרי עדיפויות שיש פה בבית…
יותר מאוחר נכנסתי למקלחת
(מקום מצוין למחשבות…)
ושאלתי את עצמי,
מה כל כך הפריע לך?
ישר עלתה רשימת הטענות כלפיו…
זה לא זה, אמרתי לעצמי,
נראה לי שהיה פה משהו מעבר לזה.
וממש באותו רגע צפה בי המחשבה,
אני רוצה שיהיה כמוני!
שיחשוב, שיתנהל, שירצה כמוני…
נשמתי עמוק.
כן, אבל אז היה פה מאוד משעמם…
וברור שהוא משלים אותי
בהרבה מקומות שאני חסרה.
טוב, עכשיו כבר היה לי
הרבה יותר קל לקבל אותו באמת.
זאת ההתנהלות שלו, זאת הבחירה שלו!
אני יכולה להיות אני,
ולו מותר להיות הוא.
ואף אחד מאיתנו לא צריך להתנצל,
על מה שהוא, איך שהוא ומי שהוא!