היום קמתי עם דלקת בעין.
הבנתי ישר שזה קשור להסתכלות שלי.
בסקירה עצמית מהירה, גיליתי שזה קשור
להסתכלות שלי על הילדים שלי.
אתמול חזרתי הביתה בשש וחצי בערב,
מיום מתיש במיוחד.
הגדולים לקחו את הקטנים מהגן,
האכילו, דאגו ושמרו עליהם.
כשהגעתי הייתי כל כך מותשת, והלכתי לנוח.
הגדולים המשיכו, הכינו ארוחת ערב,
הגישו אותה ורחצו את הקטנה.
אבל מה אני ראיתי כשקמתי?
שולחן מבולגן, רצפה מלוכלכת ומטבח הפוך…
כעסתי וקראתי לכולם לבוא לנקות אחריהם.
בו זמנית כבר שמעתי את הקול שאומר:
אולי תראי את כל הטוב שהם עשו היום,
אולי תגידי מילה טובה?
לא יכולתי, רציתי סדר, ניקיון ושקט…
היום בבוקר כשישבתי להתפלל,
חזרתי ואמרתי "מודה אני" יותר לאט ובכוונה.
"מודה אני" זו תפילה שאני מאוד אוהבת,
עוד מימי המדרשה (כמעט לפני עשרים שנה…).
שם למדנו את הפירוש של ה"שפת אמת".
הוא אומר שאפשר כמעט להוסיף,
למילים "רבה אמונתך", את המילה "בי".
רבה אמונתך בי!
ולהבין שכל יום ה' יתברך אומר לי,
שהוא מאמין בי מאוד!
מאמין ברצון שלי, בכוחות שלי.
מאמין שאני אעמוד בניסיונות
שהוא שולח לי, ואגדל מהם.
באחד בזמני הקושי שלי, נזכרתי בזה,
ומאז אני כמעט מוסיפה את המילה "בי" למודה אני,
ונזכרת שכל יום ה' יתברך מאמין בי,
וזה נותן לי כוח להאמין בעצמי.
היום כשאמרתי את זה,שאלתי את עצמי:
במה ה' מאמין בי היום?
שאני אראה את הטוב בילדים, היתה התשובה.
מיד הרגשתי שהעין רוצה לבכות.
אבל מה איתי? היא אמרה.
מה שאני מרגישה זה,
כעס, אכזבה, תסכול וצער.
את צודקת אמרתי לה, ולא ידעתי מה להוסיף.
המשכתי להתפלל.
בסוף התפילה הרגשתי שאני צריכה לחזור ל"מודה אני".
כי מאז שלמדתי "התמקדות",
תפילת "מודה אני" נותנת לי עוד מימד.
"שהחזרת בי נשמתי בחמלה"
ה' יתברך אומר לי כל יום:
נישמתי, יקירתי, אהובתי,
אני בחמלה איתך.
חמלה – זו אהבה, רכה , עוטפת ומחבקת.
אני אוהב אותך היום ככה –
כמו שאת, איך שאת!
והיום כשחזרתי למילה "חמלה",
שמעתי קול פנימי שאומר:
אם ה' אוהב אותך כמו שאת,
מותר גם לך לאהוב את עצמך כמו שאת!
עם כל התסכולים והאכזבות,
עם כל מה שרצית ולא הצלחת,
עם כל מה שאת רוצה להיות, ואת לא…
זה את עכשיו,
יצירה אלוקית של ה' יתברך,
מותר לך לאהוב את עצמך איך שאת עכשיו!