רחל (שם בדוי) היא אישה בת ארבעים פלוס, ויש לה שבעה ילדים.
רחל הגיעה אלי כי היא לא אוהבת את הבטן שלה…
היא הרבה שנים מנסה להוריד במשקל ולא מצליחה, ובעקבות שיחה שהיא השתתפה בה, היא הבינה שיש איזה נושא רגשי שתקוע שם בבטן…
רחל סיפרה שהיא מנסה להוריד במשקל, כבר שנים. הוציאה על זה הרבה כספים, עשתה המון דיאטות, היא לא אוכלת פחמימות, לא אוכלת סוכר, עושה כל מיני סוגי התעמלות במשך השבוע, הליכות, ריקודי בטן, פילאטיס. ועדיין לא מצליחה לרדת במשקל.
היא שונאת את הבטן שלה, שונאת את איך שהיא נראית. נשים שמנות ושומן זה דבר שדוחה אותה. היא כל הזמן יורדת על עצמה ואומרת לעצמה, מה יהיה עוד כמה שנים כשהיא תהיה יותר מבוגרת אם עכשיו זה המצב?!
היא סיפרה שבתור נערה היו לה הפרעות אכילה.
היא הייתה לוקחת תפוח אחד, מחלקת אותו לארבעה חלקים, ואוכלת חתיכה אחת בבוקר, אחת בצהריים, אחת אחרי הצהריים ואחת בערב. זה מה שהיא הייתה אוכלת כל היום. היא ניסתה לעשות הכול כדי שיראו אותה, כדי שיאהבו אותה בבית ובחברה. בתור ילדה היא הייתה ילדה מאוד דחויה.
ביקשתי ממנה שתצייר ביד שמאל את השנאה לבטן, ואחר כך תכתוב את התחושות שעלו שם גם ביד שמאל.
בציור עלתה הבעת תודה לבטן על ההריונות שהיו, וגם צער מהבטן הגדולה, שנאה וכעס על הבטן שלא מוכנה לרדת, ומונעת ממנה לקנות בגדים יפים, להראות טוב, וכל זה אחרי שהיא עושה כל כך הרבה מאמצים בשמירה על תזונה והרבה התעמלות.
אחר כך ביקשתי שתצייר ביד שמאל את התחושה של הבטן (מנקודת מבטה של הבטן) ואחרי זה, תכתוב גם ביד שמאל את התחושות שעלו שם.
עלה שם הרבה צער – שונאים אותי, לא אוהבים אותי, לא רוצים אותי, לא מעריכים אותי, רוצים למחוק את קיומי, לא מקבלים אותי, אומרים שאני מכוערת. מתי זה יגמר…
כשהיא גמרה לכתוב, היא אמרה לי בהלם – וואו, זה בדיוק איך שהרגשתי בתור ילדה, אלה היו המילים…
ביקשתי ממנה שתכתוב דו שיח בין יד שמאל (הבטן) לבין יד ימין (השנאה):
שלום, אני הבטן. ממש עצוב לי שכך שונאים אותי
מה רצית תראי איך את נראית
נכון זה לא סיבה לשנוא אותי
למה לא, אי אפשר לאהוב דבר מכוער כל כך
את ממש פוגעת ומכאיבה לי, אל תדברי אלי כך
צודקת, סליחה. אבל אם אנחנו מדברות, תדעי שאני לא יכולה לאהוב אותך, אני שונאת שומן.
אני רוצה שתאהבי אותי. הייתי בטן טובה שנשאה ברחמה הריונות וילדה ילדים. מה, רציתי להישאר דקיקה בגוף נערי בלי ילדים.
נכון יקירתי, תודה שילדת הרבה ובוודאי שאני שמחה שילדת, אבל הרבה נשים ילדו ילדים ונשארו רזות.
תפסיקי להסתכל על אחרות. את זה את. תאהבי אותי בבקשה, אל תדחי אותי.
תורידי במשקל, תיראי טוב, ותקבלי את כל המחמאות בעולם ואהבתי.
זאת לא אהבה. אהבה לא תלויה בדבר. מה את רוצה?
להיות רזה.
אני עושה הכול על מנת לרדת במשקל. מעל ומעבר למצופה. אני רוצה שגם תעשי את הכול מתוך אהבה וחיבור, שאת עושה את הטוב והנכון, ומה שה' יחליט זה מה שיהיה. קבלי אותי באהבה שזה כרגע רצון ה', תמשיכי לעשות עבודה כי זה בריא, אך לא מתוך מלחמה בי, אלא מתוך שכך נכון לאכול, ומה שיהיה יהיה.
לא רוצה
תמשיכי להילחם בי. את רואה שזה לא הולך, במלחמה לא תצליחי להזיז אותי.
את צודקת. מקבלת, אשתדל.
בסוף הכתיבה, רחל נשמה עמוקות ואמרה, איזו הקלה, ירדו לי עכשיו חמישה ק"ג…
פגשתי את רחל אחרי שבוע. היא סיפרה לי שהיא לא מאמינה אבל הנושא הזה נגמר אצלה. היא השלימה עם זה שזו היא וזו הבטן שלה. היא תמשיך לשמור על תזונה נכונה והתעמלות. ואם הבטן תרד, יופי. ואם לא, גם יופי. זו היא וזה טוב.
מאוד יפה ללב ולנפש ומרגש,אהבתי לקרוא, מדהים כמה משותף לכל כך הרבה נשים. לא מספיק לנו מה שקיבלנו, כל הזמן רוצים עוד.. חוסר הכרת טובה שלי מעצמי ואחרים, וגם מה', סוג של כפיות טובה. הרבה עבודה עצמית לא לרצות לקבל הכל .