שלשום היה לי יום טוב,
הייתי רגועה ושמחה.
כי באותו יום החלטתי החלטה חשובה,
שכבר הרבה זמן אני מתלבטת עליה.
ורציתי לכתוב,
ששמחה מגיעה מבטחון (שזה נכון…)
אתמול, פתאום הכול התהפך.
כבר לא הייתי בטוחה במה שרציתי,
התלבטתי, היססתי,
והרגשתי איך זה משפיע עלי,
ועל הכוחות והשמחה שלי…
הייתי מאוכזבת,
שוב היסוסים והתלבטויות,
חשבתי שזה נגמר…
הבוקר שסיפרתי את זה לבעלי,
הוא אמר לי רק משפט אחד:
זה בסדר גם להיות מבולבלת,
את אהובה ורצויה בעייני ובעיניי ה',
גם כשאת לא בטוחה ומהוססת…
וואו, איך זה הרגיע אותי!
זה בסדר? אני בסדר?
כן, לפעמים אני בטוחה (ואולי גם יותר שמחה),
ולפעמים אני מתלבטת ומהוססת,
וגם זה אני, וזה בסדר!
ואז נזכרתי במשפט ששומעים
בהרבה שיעורים על פורים:
"הדר קיבלוה בימי אחשוורוש"
(עם ישראל חזר וקיבל על עצמו את התורה בימי פורים)
כמו שכתוב במגילה: "קיימו וקיבלו.. להיות עושים.."
והשאלה המתבקשת היא,
למה היה צריך לכתוב גם קיימו וגם קיבלו?
התשובה – כי בפורים קיבלו את התורה מאהבה ושמחה,
לעומת הר סיני, ששם קיבלו את התורה מיראה.
מי לא רוצה לשמוח בפורים?!
אבל לפעמים זה כל כך לא מצליח,
עם כל שלל המשימות, הרצונות,
הבכי של הילדים הלא מרוצים,
היציאה של הבעל מאיזון ברור..
אז מה עושים?
לי זה מתחבר לקבלה הגדולה,
שקיבלו על עצמם עם ישראל בפורים.
בפורים אני רוצה לקבל.
לקבל את עצמי כמו שאני,
לקבל את בעלי כמו שהוא…
לקבל את הילדים
ואת המציאות שמסביבי כמו שהיא.
(וכמובן לקבל מה' את השפע
העצום שהוא רוצה לתת לי,
כי "כל הפושט יד בפורים נותנים לו")
וזה מה שמביא לי את האהבה
וגם את השמחה!
שמחה שהיא ממקום שלם,
היא שמחה פנימית אמיתית!