סתם משהו קטן..
אי הבנה..
ובקלות זה מגיע לפיצוץ!
מכירות את זה?!
במערכות יחסים?
בזוגיות?
(פתאום זה גם מתחבר לי לשנאת חינם,
אבל לא במובן הרגיל…)
אתמול זה קרה לנו..
בעלי איחר הביתה (בשלוש שעות..)
נשאר בעבודה..
באיזה שהוא שלב שראיתי שהוא מאחר,
שאלתי אותו מתי הוא חוזר?
הוא כתב לי משהו שלא הבנתי עד הסוף..
אחרי כמה זמן, שאלתי שוב,
ואז הוא הצביע לי על התשובה הזאת,
וכתב שכבר ענה לי..
פה התחיל הכעס..
למה אתה לא עונה ברור?!
ולמה אתה לא מודיע מראש?!
ועוד…
נתתי לכעס לבוא,
כי אני יודעת כבר שזה טוב…
אבל לא באמת עד הסוף…
קצת נרגעתי…
אחר כך כשבעלי חזר,
הבנתי שאני עדיין כועסת,
אבל לא היה לי כוח לפתוח את זה…
הוא הלך לישון,
ואני הרגשתי את הלחץ בראש מתהדק,
והבנתי שעד שאני לא אתן
לגל הזה לשטוף אותי,
הוא לא יתנקה באמת,
לא מהגוף ולא מהלב…
ישבתי, נשמתי כמה נשימות,
הפניתי את תשומת הלב אל הראש,
והקשבתי.
בראש היה מקום שהחזיק חזק,
לא להתפרץ, לא לכעוס..
למה? שאלתי אותו
הוא היה מכווץ מאוד,
הוא מפחד…
ממה אתה מפחד? שאלתי
שזה ירחיק בינינו,
שאני אשאר לבד…
אנחה גדולה נפלטה ממני…
נכון, זה מפחיד,
את צודקת,
אמרתי לילדה הקטנה שהייתה בפנים
וליטפתי אותה..
היא הייתה זקוקה ליד חזקה ובטוחה..
אני אוהבת אותך כמו שאת,
גם כשאת מפחדת..
ומותר לך לכעוס..
אני אהיה פה איתך…
היא נרגעה ואני נשמתי בהקלה…
היום קמתי קלה ושמחה,
הכל טוב!
זאת באמת הייתה רק אי הבנה,
וכן, אנחנו נדבר על זה
והקירבה בינינו תחזור..
ולמה זה הזכיר לי שנאת חינם?
כי כשאנחנו לא נותנות לעצמנו
רשות להרגיש את הרגשות שלנו
עד הסוף,
(בגוף, לא בראש… אני מתכוונת,
לא לחשוב על זה שאני כועסת,
אלא לתת לכעס ממש להיות בגוף..)
מתחיל הקרע, "השנאה"
ביני לבין עצמי,
ממילא אין חיבור אמיתי,
אין קרבה ואהבה,
ביני לבין עצמי,
הלב סגור..
וכשהלב לא פתוח,
גם לא יכולה להיות לי
אהבה אמיתית לאחרים…
לאחרונה אני לא כותבת הרבה,
אבל הרגשתי שבימים אלו
שאנחנו אבלים על חורבן בית המקדש
בגלל שנאת חינם,
אני לא יכולה לשמור את זה לעצמי!
כי זה הצעד הראשון של בניית הבניין!
ריפוי הקשר שלי עם עצמי,
דבר ראשון, לפני הכל!
ומתוך זה, ריפוי מערכות יחסים בחיים שלי.
וכן, יש דרך ללמוד את זה,
לחיות את זה!