אלעד: רעות את באה לחדר?
רעות: עוד מעט, אני רוצה להכין פה משהו למחר
כעבור רבע שעה, אלעד: מה קורה?
רעות: הצצתי רגע בטלפון, והייתה פה הודעה ממש חשובה למחר. יש שינוי בעבודה אני חייבת להזיז משהו
כעבור 20 דקות, אלעד: אני מחכה לך יותר מחצי שעה, זה לא הגיוני! כבר מאוחר, אני נרדם..
רעות: אפשר לחשוב, כשאתה מאחר הביתה מהעבודה, אני לא מחכה לך?!
אלעד: זה לא אותו דבר, אני לא אשם שיש פקקים…
רעות: ואני לא אשמה שיש לנו ילדים, ושדברים צצים בעבודה…
אלעד: כן, אבל זה כל פעם חוזר על עצמו, את שמה לב? אתמול היה אותו דבר, ובשבוע שעבר, וכל פעם שאני רוצה קצת להיות איתך… תמיד יש משהו יותר דחוף…
רעות: זה לא פייר! אני כל היום בעבודה, ועם הילדים, וכל הדברים שיש לעשות בבית.. אני מותשת! אף אחד לא לוקח את האחריות במקומי!
אלעד: אז אני מבין שהילדים יותר חשובים לך ממני ומהזוגיות שלנו…
רעות: זאת לא תחרות…
אלעד: מספיק עם התירוצים, תגידי שאת לא רוצה, ודי!
רעות בדמעות: אתה פשוט אגואיסט, רק על עצמך אתה חושב!
כמובן שאפשר להמשיך ככה עוד ועוד, בווריאציות שונות, עם פיצוץ, בלי פיצוץ, נסגרים, בוכים, לא מדברים.. או מתפייסים, מתחבקים… וחוזר חלילה… איך יוצאים מהלופ האינסופי הזה?! איך זה יכול להשתנות?!
מתחילים בהבנה שהוויכוח שמתנהל על פני השטח, הוא לא מוקד העניינים, כלומר לא משם זה מתחיל. מה זאת אומרת? נרצה להבין שאנחנו בנויים כמו בצל, יש בנו המון שכבות, שכבה עוטפת שכבה.
יש את השכבה החיצונית שאותה אנחנו רואים, אבל היא לא הכל, יש עוד הרבה שכבות בפנים.
וטיב הבצל נקבע דווקא על פי מה שיש בפנים, ולא על פי מה שאנחנו רואים מבחוץ.
כלומר, מה שמשפיע עלינו באמת, זה משהו שקורה עמוק יותר בתוכנו, בעולם הפנימי שלנו.
ניקח את הדוגמה שהבאנו וננסה להבין:
מה קורה לרעות? בעלה רוצה להתקרב אליה.
על פני השטח היא מרגישה עייפה, מותשת, טרודה, לא בא לה…
בלי להבין שזה מה שהיא עושה, היא מתחמקת, יוצרת הסחות דעת…
בפנים יותר, היא מרגישה שאף פעם לא בא לה באמת, לא נעים לה להגיד לו את זה, היא לא בסדר שהיא לא אומרת לו את זה..
עמוק יותר, היא מאוכזבת מעצמה שאין לה כוח בשבילו, היא כועסת על עצמה, היא מיואשת, יש סיכוי שזה ישתנה אי פעם?!
עוד יותר עמוק בפנים, כואב לה שזה ככה, היא מרגישה חסרת אונים.. היא בודדה..
בפנים בפנים, יש בתוכנו תמיד מקום ילדי, מקום פגיע, ילדה קטנה שהרבה פעמים מרגישה פגועה, כאובה, בודדה, לא אהובה…
למה זקוקה ילדה קטנה כשכואב לה? היא זקוקה למישהו שישים לב אליה, שיבין אותה, שילטף, שיחבק, שירגיע… ואז מה קורה? לאט לאט היא נרגעת, מחייכת, מקבלת כוח, הכל מתבהר…
זה מה שקורה גם בתוכנו, בעולם הפנימי שלנו. המקום הפגיע הזה, הילדה הקטנה שבתוכנו זקוקה גם לאהבה, לעין טובה, למישהו שיבין, שיחבק…
וממי היא מצפה לקבל את זה? מבעלה…
אממה.. הוא לא מסוגל לתת לה את זה באותו זמן.. למה? כי גם בתוכו קורה אותו תהליך ממש…
על פני השטח, הוא רוצה להתקרב לאשתו, הוא קורא לה, מעצבן אותו שהיא לא באה, שהיא מתעסקת בדברים אחרים…
בפנים יותר, הוא מרגיש שהוא לא חשוב לה מספיק, שהילדים לפניו, והמשימות לפניו, והזוגיות תמיד בסוף, הוא כועס עליה..
עמוק יותר, הוא מרגיש פגוע, מרגיש שהיא לא רואה אותו, שהוא כל כך משתדל בשבילה, הוא רוצה שיהיה לה טוב…
עוד יותר עמוק, הוא לא יודע איך להתקרב אליה, זה מכאיב לו, הוא חסר אונים, בודד…
גם אצלו בדיוק באותו זמן, עמוק בפנים בעולם הפנימי, יש מקום ילדי, פגיע, ילד קטן שזקוק שישימו לב אליו, שיבינו אותו, הוא גם זקוק לחיבוק ואהבה…
וזה באמת מה שקורה תמיד בכל ויכוח – יש פה שני בצלים, ובפנים יש שני ילדים קטנים, פגיעים, כואבים, זקוקים לאהבה… אז מה עושים?!
האדם היחיד, שיכול לתת לנו, את כל מה שאנחנו זקוקים לו באמת – זה אנחנו בעצמנו! הילדה הקטנה שיש לי בפנים, הכי זקוקה לי! היא רוצה שאני אשים לב אליה, שאני אתקרב אליה, שאני אבין אותה, שאני אחבק, אלטף, ארגיע…
ואז אחרי שהיא רגועה, שיש לה מקום של בטחון בתוכי, אני מרגישה שאני כבר לא לבד, שיש לי יותר כוח, ואז התמונה מתבהרת…
אני ארגיש בדרך כלל פחות כועסת אני אבין שגם לבעלי יש בתוכו מקום ילדי, ילד קטן פגיע, וכמו שאני זקוקה להבנה, גם הוא זקוק להבנה… אני אתחיל לראות אותו באור שונה, גם הוא יתחיל לראות אותי באור שונה, הדיבור בינינו יהיה אחרת, תיכנס לשם חמלה, עין טובה, הבנה… ההבנות שלנו ישתנו, הרצון ישתנה, הפתרונות ישתנו… משהו חדש יקרה בזוגיות שלנו, משהו חדש יקרה במציאות!
אז כן, אני רוצה להתחיל ממני. להפנות את המבט פנימה לתוכי, לשים לב לילדה הקטנה שיש שם, הילדה הפגועה והכאובה, להתחיל לאהוב אותה באמת, להסתכל עליה בחמלה, לחבק אותה, שהיא תרגיש שיש לה מקום בטוח…
ואחר כך אני יכולה להפנות את המבט פנימה לבעלי, לראות את הילד שבו, ולהבין שהוא לא רצה לפגוע, פשוט גם הוא היה פגוע, כאוב ובודד, בדיוק כמוני… ואז נוכל לתת ידיים, כמו שני ילדים בעולם… מחייכים… אוהבים.
זה כמובן לא קורה ביום אחד… זה תהליך.. ואפשר ללמוד איך לייצר את זה בחיים שלנו.
זה מה שיצר תפנית משמעותית בזוגיות שלי! וגם אתם יכולים!