הכל זז במהירות.. המציאות משתנה כל הזמן.. האדמה בוערת.. האי וודאות משתלטת.. לחץ, פחד, חוסר אונים.. אני מחפשת קרקע יציבה, משהו לאחוז בו, שיחזיר לי קצת שליטה.. ואז אני מבינה שאני בורחת מהדבר האמיתי.. כי הקרקע הכי יציבה ובטוחה היא רק בתוכי! כל דבר אחר מבחוץ, שהייתי תלויה בו,…
כשאנחנו חושבות על קריעת ים סוף, אנחנו בדרך כלל חושבות על זה שהים נקרע, על הנס הגדול, על ההלל והשירים… אבל השנה אני נתקעתי דווקא בתחושה שהייתה שם לפני שהים נקרע.. הרגע שהים הגדול לפנינו, המצרים מאחורינו, המצוקים משני צידנו, וזהו, הכל סוגר עלינו.. זה חוסר אונים משתק, ייאוש…