אתמול בלילה סיימתי את היום באפיסת כוחות, בכעס ובבכי… בהתחלה כעסתי על בעלי שהלך לשיעור ולא עזר לי מספיק, (למרות שהוא שאל אם זה בסדר ואני אישרתי…) ועל הילדים שמצאו עיסוקים אחרים, ולא עזרו כמו שאני ציפיתי… אבל בפנים באמת כעסתי על עצמי, שאני לא יודעת מספיק לבקש עזרה, ושקשה…
שוב יום שישי… הרבה משימות, הרבה רצונות, וגם כעסים ואכזבות… הפעם הרשיתי לעצמי, בכעסי, לצאת מהבית לפני שבת, וללכת ל"פינת התבודדות", לחשוב קצת, לבכות קצת, להבין מה קורה פה… אחרי הבכי הראשון, שאלתי את עצמי, מה השתנה פה? מה הפעם אני צריכה ללמוד מזה? שתקתי, והקשבתי. התשובה הראשונה שהגיעה מבפנים,…
בשבוע האחרון בתוך כבלי הניקיון, הילדים והגוף שלי, הרגשתי שדי! זה לא יכול להיות, הסיפור הזה צריך להשתנות! זה הזמן לצאת מהמייצרים. זה התחבר לי בצורה נפלאה למה שאנחנו הולכים לקרוא בהגדה בעוד כמה ימים: "מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים" לא כתוב להגיד, אלא דווקא לספר. סיפור הוא משהו שהדמיון…
השבוע הרגשתי חסרת כוחות, קמתי כל יום עייפה, וגררתי את עצמי, לעוד יום של עשייה שחוזרת על עצמה. "צריך" להתחיל לנקות לפסח, לא בא לי! בעלי במילואים, אני צריכה להיות גם אימא וגם אבא, אין לי כוח! הרגשתי שהעייפות היא נפשית ולא רק פיזית, אין לי כוח למחזר את עצמי…
שלשום היה לי יום טוב, הייתי רגועה ושמחה. כי באותו יום החלטתי החלטה חשובה, שכבר הרבה זמן אני מתלבטת עליה. ורציתי לכתוב, ששמחה מגיעה מבטחון (שזה נכון…) אתמול, פתאום הכול התהפך. כבר לא הייתי בטוחה במה שרציתי, התלבטתי, היססתי, והרגשתי איך זה משפיע עלי, ועל הכוחות והשמחה שלי… הייתי מאוכזבת,…
היום קמתי עם דלקת בעין. הבנתי ישר שזה קשור להסתכלות שלי. בסקירה עצמית מהירה, גיליתי שזה קשור להסתכלות שלי על הילדים שלי. אתמול חזרתי הביתה בשש וחצי בערב, מיום מתיש במיוחד. הגדולים לקחו את הקטנים מהגן, האכילו, דאגו ושמרו עליהם. כשהגעתי הייתי כל כך מותשת, והלכתי לנוח. הגדולים המשיכו, הכינו…
מי אוהבת גיהוץ? למי אין ערימת גיהוץ שמחכה לה באופן קבוע? לי יש! היא שם, ותמיד כשאני עוברת לידה, היא מסתכלת עלי באצבע מאשימה… טוב, כבר התרגלתי. אבל בשבוע שעבר הרגשתי, שבאמת זה כבר עובר את הגבול. אז ביקשתי מבעלי שביום שישי, הוא יגהץ (תכלס' זה החולצות שלו…) בעלי הסכים,…
אישה יקרה, אני רוצה לספר לך על תקופה לא קלה שעברתי בחודשיים האחרונים. עכשיו אני יכולה להגיד את זה, להכיר בזה, לקרוא לזה בשם של זה – הייתי בדיכאון. אני אספר רק באופן כללי, שהדיכאון הגיע מיאוש. יאוש מהכאבים הגופניים שאני חיה איתם. להיות בדיכאון זה דבר קשה מאוד. לא…
בזמן האחרון אני מרגישה שאין לי סבלנות. אין לי סבלנות לכלום, אין לי סבלנות לעצמי, וממילא אין לי סבלנות לילדים… מרשה לעצמי לכעוס יותר, לצעוק יותר. הגוף שלי מאוד רגיש, ומאוד מהר משקף לי, את המצב הרגשי שלי… אז אתמול הרגשתי שמתחיל לצאת לי הרפס (פצע על השפתיים) והיום החלטתי…
בימים האחרונים אני מסתובבת בתחושה, שאין לי כוח לעשות כלום. אין חשק, אין אנרגיה, הכל כבד לי… כשהרגשתי שזה משתלט עלי, הבנתי שאין לי ברירה אלא להקשיב לזה… ישבתי והפניתי את תשומת הלב פנימה אל הגוף. בבטן היתה תחושה של כובד. אין לי כוח יותר לכלום, לא רוצה להתמודד. תעצרו…
