"לא משנה מה יהיו התוצאות, אני כבר ניצחתי!" זה משפט שפעם היה עושה לי סלט בבטן… ופתאום, זה עושה לי כזה שחרור מטורף!!!! מזל טוב! מקום חדש נולד בתוכי! ואני עדיין משתאה מול גודל הנס הזה! כמה שנים פיללתי, ייחלתי, השתוקקתי להיות במקום הזה.. ופתאום אני שם! מוכנה…
שבת שטח?? מחנה בני עקיבא כזה??? אני ?!?!?! טוב, אם הילדים שלי היו מודיעים לי לפני כמה שנים, שנוסעים לשבת באביתר.. הייתי אומרת להם no way.. אין סיכוי!!! אבל הפעם קרה משהו אחר… נתחיל מההתחלה… אביתר זה ישוב חדש, בן חודש בלבד, סמוך לצומת תפוח, שהוקם אחרי הרצח של יהודה…
"שהחזרת בי נשמתי בחמלה…" פה נעצרתי… בחמלה?! רגע, באמת כל מה שקורה לי בחיים, זה חמלה? נשמתי את זה לתוכי ודמיינתי שריבונו של עולם, מסתכל עליי בעיניים טובות אוהבות.. מלטף אותי בחמלה.. התרגשתי.. ומה איתך?! עלה קול בתוכי.. את בחמלה עם עצמך? את אוהבת את עצמך, גם כשאת לא…
אבל איך אני ארשה לעצמי להתפרק, כשאני צריכה עכשיו להגן על הילדים שלי?! נשים שואלות אותי… והן צודקות.. זאת שאלה ממש טובה.. התחושה היא שיש פה קרב, אני המפקדת, ואני חייבת לשמור על החיילים שלי! לשמור על קור רוח.. אין פה מקום לרגשנות יתר, אחרת אוי ואבוי מה שיקרה…
הכל זז במהירות.. המציאות משתנה כל הזמן.. האדמה בוערת.. האי וודאות משתלטת.. לחץ, פחד, חוסר אונים.. אני מחפשת קרקע יציבה, משהו לאחוז בו, שיחזיר לי קצת שליטה.. ואז אני מבינה שאני בורחת מהדבר האמיתי.. כי הקרקע הכי יציבה ובטוחה היא רק בתוכי! כל דבר אחר מבחוץ, שהייתי תלויה בו,…
אז חוץ מלהתארגן לחג בשפיות, וחוץ מלהחליט איזה עוגת גבינה אני מכינה.. יש עוד הכנה מאוד חשובה – הכנת הלב.. מה הכוונה? אנחנו עומדות לפני חג השבועות, חג מתן תורה. יש קדושה מיוחדת לזמן הזה, כל שנה מחדש, ואם אני עסוקה רק בהכנות החיצוניות, אני עלולה לפספס את הזמן…
קמתי עם כאב עמום בראש ומתח גדול בפנים… כשעצרתי רגע לשאול את עצמי, מה המתח הזה רוצה להגיד לי? התשובה ישר הגיעה.. היה שם כעס גדול! כעס על ההשפלה, כעס על הביזיון הגדול, שעם ישראל שרוי בו.. איך בתוך הארץ שלנו, כמעט בכל מקום הערבים מרימים ראש, ואנחנו היהודים…
האמת שאני בהלם מעצמי.. הסתכלתי על עצמי מהצד, ושאלתי את עצמי זאת באמת את?! אז הבוקר תכננתי לעבוד יום שלם על המחשב, היה לי מלא עבודה.. הלכתי להליכה קצרה, אכלתי ופתאום צלצל הטלפון, מסתבר שבעלי נסע לעבודה עם האוטו, כשבתוכו המחשב שלי.. לרגע נפל לי הלב.. כל הקבצים…
אני מרגישה שהכל יותר מידי.. אני רצה אחרי עצמי, ולא מגיעה לשום מקום.. אין לי זמן, אין לי כוח… הגב כואב, השרירים תפוסים, בא לי לברוח.. לישון… יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות.. זה כבד.. ככה היא פתחה את המפגש שלנו.. האמת, הבנתי אותה.. לא מזמן גם אני…
תגידי למה את לא שמחה?! מה זאת אומרת? לא יודעת… מה, אני צריכה כל היום לקפוץ ולרקוד?! לא, לא.. את יודעת למה אני מתכוונת.. לא טוב לך, את לא מרוצה.. טוב, סליחה… אני משתדלת, אני מתאמצת לשנות גישה.. להיות אופטימית יותר, לראות את הטוב.. את יודעת, זה…
